השיעור הראשון שמלמד נאבוקוב אודות ספרות הוא הצורך באוצר מילים גדול, ומה רב משקלה של חירות ההבעה. ייתכן שדווקא הסתכלות זרה על שפה יכולה להוליך לגאונות לשונית, וודאי למשחקי המילים שלעולם לא ניתן לדעת האם יד המקרה הם אך וודאי הם רבים מידי מכדי שהיו כולם בלתי מכוונים, אולי העובדה שהשפה האנגלית אינה שפת האם של הכותב היא דווקא כעין "פילטר משמעות" נוסף הנכפה בידי הצורך בתרגום רעיונות.
“the greatest novel of rapture…” נכתב על עטיפת העותק שקראתי, הבעת סערת רגשות מתלהבת בספרות הינה מדרון מסוכן, עד לאיזה גבול ניתן למשוך את הבעת הרגשות הקיצונית מבלי להפוך מגוחך? "זו הייתה אהבה ממבט ראשון, ממבט אחרון, ממבט עולמי עד" האם בכתיבת מילים דוגמת אלו אין סכנה לאבד כל אמינות בעיני הקורא? באיזו גבול הנמלצות הופכת אבסורדית או מרוחה, או מלוקקת או הנורא מכל: קיטש? אומנם עדיין מתמוגגים למשמע דברי רומיאו תחת המרפסת אך האם יהיה סופר שיעז בימינו הציניים לכתוב מילים שכאלו בנסיון לתאר אהבה?.
נאבוקוב אינו פסיכולוג, יותר הוא דומה לאדם שהסבירו בפניו את עקרונות הפסיכואנליזה הבסיסיים בפשטות, ועל הסבר זה הוא נשען בפועלו הספרותי (לפחות במקרה הנדון). פתירת סטייתו של הומברט באירוע מילדותו אול יהיא יציאת ידי חובה, וייתכן וחבל שנסיון זה להנארת יסודות הפדופיליות של הומברט כלל נעשה, בייחוד לנוכח ההכרה המעמיקה של עצם המחלה וההזדהות וההבנה לנפש הסוטה, ייתכן ועדיף היה לוותר על היסודות ההיסטוריים הנראים מאולצים, בייחוד כשהקשר איזבל-לוליטה נעשה דומני רק במקום אחד או שניים, ולהציג את הומברט החולה כעובדה מוגמרת בלא נסיון להסבירה אלא לתארה בלבד.
מדוע נקרא "לוליטה" בנשימה עצורה? האקצנטריות, הסטייה, דרך החולה והלא תקין ניתן להסיק על הנורמלי יידע כל ביולוג. היסוד הבלשי, המתח, תמיד יגרום לאדם לקרוא פרק נוסף אחרי שכבר החליט להניח את הספר וללכת לישון. הזדהות עם הגיבור היא ערסה של כל ספרות, אך במקרה זה כמובן עליה להיות בערבון מוגבל כי ככלות הכל מדובר בפדופיל. תחושת הסוד הפנימי, הזדהות ברמה הפילוספית-פסיכולוגית של חיים בשקר, במגננה, בהסתרת האדם האמיתי מפני העולם ורחשי תאוותינו מתחת לפני השטח של אדם מהוגן, נורמלי ומכובד, אין זירה מתאימה מאמריקה להתרחשות, זוהמה ורפש עד סטייה באריזה נקייה ומצועצעת.
האם יש בספר ביקורת על אמריקה? לא. ישנו רק תיאור אובייקטיבי למדי מעיניו של אירופאי, הביקורת וההסתייגות קיימות במציאות, אין צורך בכל סופרלטיב שלילי. אנדקדוטה לקורא בשנות האלפיים: ארה"ב הייתה כפי שהיא היום גם בשנות הארבעים, כך מסתבר.
