סיכום: כל החיים לפניו – ביקורת ומסרים

ברומן "כל החיים לפניו" מספר ביקורות נוקבות ומסרים חברתיים:

ביקורת חברתית ב"כל החיים לפניו":

ביקורת כלפי הממסד הצרפתי- העובדות הסוציאליות, משרד הסעד, החוקים האוסרים על זונות לגדל ילדים, בתי החולים המאריכים חיי זקנים, המשטרה של מתערבת בענייני הפושעים בשכונות העוני וכדומה. הביקורת באה ליידי ביטוי לאורך כל הרומן ומוצגת בדבריו של מומו בסוף הרומן (כפי שנאמר קודם) כשהוא מדבר על ריח גופתה של רוזה, שהעיר את החברה הצרפתית הרדומה. נאדין היא בדיוק הדמות ההפוכה, היא מגלה רוך ואהבה כלפי מומו ומופרדת מהחברה הצרפתית. היא מדברת אנגלית עם בעלה ומדובבת סרטים מאנגלית לצרפתית.

ביקורת על חוקי הטבע:

באה נגד חוקי הטבע שהורסים את גופם ושכלם של הזקנים, וגורמים להם לחיות בסבל נוראי ולא ממיתים אותם לפני שהם מגיעים למצב מדורדר. מומו חושב שבני אדם צריכים להלחם בחוקי הטבע. מומו מנסה להלחם בחוקי הטבע בכך ששופך צבעים ובשמים על גופתה של רוזה. בנוסף, הוא אוהב את גב' לולה שנמצאת מחוץ לחוקי הטבע (גבר לשעבר) אך מתעצבן כשהיא לא יכולה ללדת, למרות שיכלה להיות האמא הטובה ביותר בעולם.

ביקורת הסטורית:

השואה: רוזה היהודייה מצאה בצרפת כמקום מקלט, אך בזמן מלחמת העולם השנייה הצרפתים משתפי הפעולה הסגירו את היהודיים (ובינהם רוזה) לנאצים. כשרוזה חוזרת לפריז, היא מאבדת את אמונתה בצרפתים ובממסד הצרפתי. היא קונה תעודות מזוייפות ומכינה את "החור היהודי". זכרונות השואה מחרידים את נפשה, צלצול הפעמין בדירתה מחריד אותה. עם זאת, היא שומרת תמונה של היטלר מתחת למיטה בכדי "להוכיח לו".

המצב בין היהודים לערבים: גארי יוצר יחסי ידידות ואהבה בצורה אירונית בין מומו הערבי ורוזה היהודייה. מומו יודע לדבר אידיש בזכות רוזה, הוא עוזר לה להגיד "שמע ישראל" וממציא את השקר שהיא עולה לא"י. האירוניה מגיעה לשיאה כשרוזה מנסה להפטר מ"אביו" הבעייתי של מומו ומסבירה לו כי באותו יום הגיעו לביתה שני ילדים בני שלוש, ערבי ויהודי, שניהם היו נימולים והיא התבלבלה וגידלה את המוסלמי כיהודי בשם מואיז שעשה בר מצווה ואוכל אוכל כשר ואת היהודי גידלה כערבי בשם מוחמד.

אחד המסרים ב"כל החיים לפניו" הוא שבני אדם הם בני אדם, וכשאתה במצוקה "בחרא", אין הבדל בין שחורים, יהודיים וערבים. אדם במצוקה הוא אדם במצוקה ולכן צריך לעזור לו.

ראו גם: כל החיים לפניו – תקציר וסיכום