הספר "כל החיים לפניו" של אמיל אז'אר (רומן גארי) הוא רומן ריאלסטי ועוסק באנשים קשי-יום. הוא עוסק בבדידותם של אנשים אלו ובניכור בינם ובין החברה הצרפתית. הסיפור מתרכז ברובו בבניין בעל שש קומות ברובע "בלוויל" בפריז. הרובע מאוכלס בעיקר מתושבים זרים- שחורים, יהודים וערבים, שמצבם הכלכלי-חברתי בתחתית הסולם של החברה הצרפתית. אז'אר מתאר את הזרים כעלובי החיים בשולי החברה הצרפתית ועל גבול הפשע. אלו כוללים דמויות של זונות, סרסורים, גנבים, מוכרי סמים וכדומה. עם זאת, בתוך החברה 'המפוקפקת' הזאת, קיימים עדיין אנשים הגונים. אלו הם למשל חמיל הזקן ודוקטור כ"ץ הרופא שהם בעלי קשר חם ותומך עם גיבור הרומן- מומו.
כל החיים לפניו: תקציר העלילה
"כל החיים לפניו" נפתח בהצהרה כי "הדבר הראשון שאני יכול לספר לכם הוא שגרנו בקומה הששית בלי מעלית, ושבשביל גברת רוזה…. זה היה ממש מקור חיים יום-יומי, נוסף לכל שאר הצרות והדאגות…".
עניין ה'מדרגות' מופיע פעמים רבות לאורך הסיפור (מוטיב) והוא בעצם מה שמרחיק את רוזה מהעולם. היא לא יכלה לרדת ולא יכלה לעלות את המדרגות כשהגיעה לתשישות בריאותית. מה גם שד"ר כ"ץ עצמו לא יכל לעלות את כל המדרגות (בשל זקנתו) ולכן לא בא לבקר אותה ולבדוק אותה.
רוזה היא יהודיה ניצולת שואה מפולין, בעלת שנאה עזה ופחד כלפי האומה הצרפתית שהפקירה אותה לאויב הנאצי. בעברה הייתה רוזה זונה, וכעת היא מפעילה מעון לילדי זונות. לזונות אין כל זכות בצרפת להחזיק ילדים ולכן הן שולחות את הילדים למעון ובכך בעצם מסתירות אותם. מומו (מוחמד) בן לזונה בשם 'עאישה' (שנרצחה ע"י בעלה הסרסור – יוסף קדיר) הגיע למעון של גברת רוזה בגיל שלוש.
באותו מעון היו עוד כמה ילדים, חלקם על בסיס קבוע וחלקם חזרו הבייתה כל יום. מומו היה ה"ילד הבוגר" שבמעון, הוא דאג לארגון ולסדר. אך הוא גם לא פעם מרד בכדי לקבל תשומת לב (לדוג': התחיל תופעה של חרבונים על הרצפה בבית וכל ילדי המעון התחילו לעשות זאת גם). גברת רוזה הקטינה את גילו של מומו בשלוש שנים מכיוון שרצתה לשמור עליו קרוב אליה. אך אז אביו של מומו (יוסף קדיר) מגיע אל ביתה של גברת רוזה ודורש את הבן שהשאיר לפני 11 שנים. מומו היה כאמור בן שלוש כשהגיע לרוזה, ובזמן שאביו מגיע לקחת אותו הוא בן 10- כך שבאמת הוא בן 14 למרות שהוא חושב שהוא בן 10. רוזה מפחדת לאבד את מומו ומשקרת לאב. היא אומרת כי התבלבלה מכיוון שבאותו יום קיבלה שני בנים- אחד יהודי ואחד ערבי ובילבלה בניהם. המצב שנוצר לטענתה הוא שמואיז- היהודי הוא בעצם מוחמד הערבי (בנו של יוסף) וכי מומו הערבי הוא בעצם הילד היהודי שהתקבל. האב מתעצבן עד כדי כך שהוא מקבל התקף לב ומת.
מומו נעצר באחד מן הימים ליד חלון ראווה בו היה מעין קרקס. שם הוא פגש לראשונה את נאדין הבלונדינית שמדובבת קולות לסרטים זרים. נאדין "מתחילה" עם מומו ונוצר בינהם קשר חם. בסוף הרומן מומו מגיע אליה ולבעלה ומספר להם את סיפור (בעלה הוא פסיכולוג). כאשר מומו מגיע אל אולפן ההקלטות בו נאדין מדובבת, הוא מתפעל מהאפשרות להחזיר אחורה ולהריץ קדימה סצינות, כמו לתת חיים מחדש לכוכבים שהרגע מתו. מה שמתקשר לשם הספר האירוני. "כל החיים לפניו", הרי מומו עבר כ"כ הרבה דברים בחייו הקצרים עד כה, אז האם כל החיים באמת עוד לפניו? דוגמאת הקולנוע ועזרת בעלה של נאדין (רמון הפסיכולוג) בשעה שמומו מספר לו את סיפורו מוכיחות כי אכן חייו של מומו עוד לפניו, וכי ניתנת לו הזדמנות שנייה ל"חיים טובים". בנוסף, כשהוא רואה אצל נאדין את הסרטים שהיא מחזירה לאחור, הוא רואה סצינה של אישה שמזכירה לו את אמו שנותנת יד לילד. באמצעות סצינה זו הוא חווה את האהבה שאימו נתנה לו, וזה משמש ביסוס להמשך חייו, שכאמור בלי אהבה אין סיכוי שהחיים יהיו לפניו ולא אחריו.
לאורך כל הרומן מומו משתמש בתחליפים לחום ואהבה של אמו. הוא מחפש חברה ויוצר לעצמו דמויות דמיוניות: דמות הלביאה ששומרת עליו ברגעים מפחידים, המטאטא ארתור (שלבוש בבגדים אך בלי פרצוף- נגד האמונה המוסלמית) ואפילו הכלב "סופר" שהיה קשור אליו ביותר, אך בגלל שלא רצה לגרום לו לסבל "אהבתי אותו כ"כ שאפילו נתתי אותו… רציתי להבטיח לו חיים כמו שהייתי מבטיח לעצמי אם יכולתי… אלה אינם חיים לכלב!". את הכלב מוכר מומו לאישה עשירה כי הוא רוצה להבטיח לו חיים טובים. יותר מזה, את הכסף הוא זורק לביוב כדי להראות שלא מכר אותו בשביל הכסף. גב' רוזה חושבת שהוא משוגע בגלל זה ולוקחת אותו לד"ר כץ.
מומו בנוסף מקיים קשר חם ומתמיד עם אדון חמיל (מוכר השטיחים בדימוס) המוסלמי. הוא מעשיר את ידעותיו של מומו ותורם לזהותו המוסלמית. קטע מיוחד החוזר על עצמו מספר פעמים לאורך השיחות של מומו וחמיל, הוא הקטע בו מומו שואל את חמיל אם ניתן לחיות ללא אהבה, וחמיל מודה כי לא ניתן לחיות ללא אהבה. בנוסף, חמיל משווה ואף קורא למומו לפעמיים "ויקטור" על שם ויקטור הוגו, מחבר "עלובי החיים". לא פעם הוא טוען כי מומו יהיה ויקטור הוגו הבא ויכתוב כמוהו על עלובי החיים.
שתי דמויות נוספות התומכות במומו הן לולה הטרנסקסואלית הניגרית וד"ר כץ היהודי שמטפל ברוזה במסירות.
במהלך הרומן "כל החיים לפניו" אנו רואים כי מצבה הבריאותי של רוזה מתדרדר. היא "מאבדת את שפיותה" בשלב מסויים ונכנס למצבים "טימטומיים" לדברי מומו. רוזה מסרבת להתאשפז בבית החולים בטוענה כי שם היא תהפוך לצמח וכי הם יכריחו אותה להשאר בחיים. עם זאת, דואגת רוזה (ולאחר מכן דואג לכך מומו- כשרוזה לא יכולה לבדה) להתאפר ולהתבשם, אפילו כשהיא כבר לא יכולה לרדת במדרגות.
כחלק מהטראומות שנשארו לה מאושוויץ, יצרה לעמה "חור יהודי" במרתף (חור זה מתגלה למומו כאשר הוא עוקב אחרייה באחד מן הלילות). ה"חור היהודי" הוא מקום המפלט של רוזה ורק שם היא מרגישה בטוחה. יש שם כורסא ישנה, מזרון, חנוכייה וכמויות של תפוחי אדמה וסרדינים, למקרה חירום.
ואכן, רוזה מתה ב"חור היהודי". כשמצבה מתדרדר מחליט מומו לשקר (ד"ר כץ רוצה לשלוח אותה לבית החולים) וטוען כי יש לה בני משפחה בישראל ושהם באים לקחת אותה. הסביבה הקרובה של רוזה ומומו מתרגשת מהידיעה על א"י ולא מפקפקים בזה לרגע. אולם לא כך המצב, מומו מדרבן את רוזה להתארגן ולצאת מהבית. מומו מוריד את רוזה לחור היהודי ומודע לכך כי שם היא תמות. ואכן כך קורה, רוזה מתה עם עיניים פקוחות אבל מומו ממשיך לשהות לידה. הוא צובע תחילה את פנייה ואח"כ את גופה שמתחיל להכחיל באיפור ובצבעים שקונה ומבשם אותה בבשמים רבים. הוא נשאר לידה ודואג לה, למקרה שתתעורר ותראה את עצמה, או תראה חושך ותחשוב שמתה. אך עם הזמן הבושם נגמר לו והריח מתחיל לעלות ו"להעיר" את השכנים. רק אז הם פורצים את דלת המרתף ומגלים את המחזה המחריד. כך בעצם מגיע מומו לנאדין ורמון ומספר להם את סיפורו. השוטרים מצאו את מספר הטלפון הרשום על נייר (שנאדין הכניסה לכיסו של מומו) של נאדין והתקשרו אלייה.
מומו מעביר ביקורת בסוף "כל החיים לפניו" על הממסד הצרפתי שמתעלם מעלובי החיים עד שהם מפריעים לו במשהו. הוא טוען כי "…כשפרצו את הדלת כדי לראות מאין זה בא, וראו אותי שוכב על ידה, התחילו לצרוח: הצילו, איזו זוועה, אבל קודם לא חשבו לצעוק, כי לחיים אין ריח…".
להמשך הסיכום של "כל החיים לפניו" ראו גם:
כל החיים לפניו- מוטיבים מרכזיים
כל החיים לפניו – ביקורת ומסרים
מתוך: סיכומים לבגרות בספרות