פסיכולוגיה חברתית – סיכומים: הבדלי משתתף-צופה בייחוסים סיבתיים
נראה כי מידת העניין בסיטואציה לעומת מידת העניין באדם משתנה בהתאם לתפקיד: אדם המעורב בפעילות ("משתתף") יתעניין יותר בסיטואציה (עם איזו סיטואציה אני מתעסק?) בעוד שצופה מבחוץ יתעניין באדם ("עם איזה אדם אני מתעסק?"). לפיכך, אמורה להיות לכך השפעה על הייחוסים הסיבתיים שבעלי התפקידים השונים מבצעים, וספציפית – שה"משתתף" ייטה יותר לבצע ייחוסים סיטואציוניים להתנהגותו. ואכן כך נמצא במחקרים רבים.
תופעה זו מכונה Actor-Observer Difference – הבדלים בייחוס בהתאם למי שמבצע את ההערכה הסיבתית: השחקן (שנוטה לבצע ייחוסים סיטואציוניים) או הצופה (שנוטה לבצע ייחוסים אישיותיים).
לדוגמא, במחקר שערכו Nisbett, Caputo, Legant, & Maracek (1973) נמצא שכשאנשים מתבקשים לתת סיבות לבחירת מקצוע הלימודים שלהם, הם נוטים לספק הסברים ספציפיים למקצוע (חומר מרתק, פרופסורים מקצועיים ונגישים) וכשהם מתבקשים לתת סיבות לבחירת מקצוע ע"י חבריהם הם נוטים לתת הסברים הכרוכים במאפייניהם של החברים ("הוא בחר פסיכולוגיה כדי לפתור את הבעיות של עצמו").
יש לכך השלכות חשובות לקונפליקטים אנושיים. גם ברמה האישית – בעל יטען כי לא עשה סידורים בגלל פקקים בעוד אישתו תטען שלא עשה זאת מעצלנות, וגם ברמה הלאומית – ארה"ב טוענת שמציבה חיילים בכל רחבי העולם כדי ללחום באיומים חיצוניים בעוד אחרים טוענים שזה נובע מאימפריאליזם.
מספר תהליכים גורמים ל-Actor-Observer Difference:
- לכל אחד מהצדדים (צופה ומשתתף) יש הנחות שונות לגבי מה צריך להסביר: עבור המשתתף הנושא המאפיינים האישיותיים שהביאו לביצוע הפעולה ברורים מאליהם ולכן הוא פונה להסבר הסיטואציה, בעוד של"צופה" המאפיינים האישיותיים אינם ברורים ולכן הוא פונה אליהם קודם.
- הבולטות החושית של הסביבה והשחקן הנם שונים עבור כל תפקיד: ה"שחקן" פונה כלפי חוץ, לסיטואציה, בעוד שעבור הצופה, השחקן עצמו יותר בולט ולכן הם מבצעים ייחוסים שונים.
- יש הבדלים במידע הזמין לכל תפקיד לגבי ה"משתתף": ה"משתתף" יודע מהן מטרות התנהגותו והאם פעולה מסוימת הינה אופיינית לו או לא (="ייחודית", ולכן מובילה לייחוס מצבי על פני דיספוזיציוני) בעוד שלצופה אין מידע כזה.
- אפקט הקונצנזוס השגוי (False Consensus Effect): הנטייה לחשוב שההתנהגות שלך (כמו גם גישתך, העדפתך, ותגובתך) היא נפוצה יחסית. מאחר והצופה מניח כי ההתנהגות שלו היא נפוצה, במקרים בהם הוא רואה את השחקן מבצע התנהגות השונה מההתנהגות שלדעתו הוא עצמו היה נוקט בה, הוא יניח שהתנהגות המשתתף נובעת מגורמים אישיותיים (="קונצנזוס" נמוך, המוביל כאמור לייחוס דיספוזיציוני). לדוגמא, כשסטודנטים לפסיכולוגיה מתבקשים להעריך איזה אחוז מהסטודנטים מכלל הסטודנטים באוני' לומד פסיכולוגיה – לרוב יספקו הערכה גבוהה יותר מאשר יספקו לגביו (לגבי % הסטודנטים לפסיכולוגיה באוניברסיטה) סטודנטים לכלכלה.
מחקר ידוע המדגים זאת (Ross, Greene, &House, 1977): סטודנטים באוניברסיטת סטנפורד אשר הגיעו לניסוי, נשאלו אם יהיו מוכנים להסתובב בקמפוס עם שלט סנדוויץ' גדול אשר עליו כתוב "Repent" ולשים לב לתגובות של סטודנטים אחרים, או, אם הם העדיפו, הם יכלו לבחור לבצע ניסוי סטנדרטי יותר במעבדה. כ- 50% בחרו בכל אופציה. כל הנבדקים התבקשו להעריך כמה סטודנטים לדעתם בחרו כמוהם. אלו שבחרו להסתובב עם השלט העריכו ש-64% הסכימו לבקשה כמוהם, בעוד שאלו שבחרו להישאר במעבדה העריכו שרק 23% בחרו באופציה של השלט (כלומר, העריכו ש- 77% בחרו כמוהם).
ל-False Consensus Effect יש מספר גורמים:
- מניעים של שירות העצמי: פעמים רבות יש נחמה במחשבה שאחרים חולקים איתנו את אותן המחשבות והנטיות, ומגיבים כמונו. זו גם אחת הסיבות לכך שאנו נוטים להתחבר לאנשים שדומים לנו, וכך הם מהווים "מדגם משוחד" כשאנו מנסים להעריך האם התגובות שלנו הן נפוצות.
- האופן בו אנו מבנים את המשמעות של דילמות מסוימות. למשל, אם עליך להחליט האם ללכת למסיבה כיתתית – האם תלך? איזה אחוז של חבריך לכיתה אתה חושב שילכו? תשובותיך לשתי השאלות תלויות באיך אתה מדמיין שהמסיבה תהיה. אם אתה מדמיין אותה ככיפית ומהנה, סביר שתרצה ללכת, ושתעריך שרוב חבריך לכיתה יגיבו באופן דומה, ולהיפך. כלומר, האופן שבו אנו מבנים את מה שתגרור בחירה מסוימת (במצב של דילמה), יוצר מתאם, קורלציה, בין הבחירות שלנו עצמנו, לבין הערכותינו את השכיחות של בחירותינו, קורלציה שהיא לב הבעיה של ה- False Consensus Effect.