האמנות בברלין לאחר מלחמת העולם הראשונה 1919-1923

האמנות בברלין לאחר מלחמת העולם הראשונה 1919-1923:

קתה קולביץ' דיוקן עצמי 1924:

המלחמה מתגברת. אנחנו מדברים על אומנות שהתגייסה למען העניין. היא הייתה סוציאליסטית והיא ובעלה הרופא היו מאלו שטיפלו בפרולטריון והם חשבו כי צריך לכונן מדינה סוציאליסטית. הבעל היה מאוד מצליח והם חיו בשכונה ענייה. בנה נהרג במלחמת העולם הראשונה, יש טרגדיה אישית. מה שלא ידעה הוא כי נכדה ייהרג במלחמת העולם השנייה. היא הייתה אחת מהנשים שהביעה את המחאה שלה באמצעות כרזות.

"לעולם לא עוד מלחמה"

העיניים נראות ריקות. גרמניה איבדה את ערך הכסף, החסכונות נעלמו, המורל היה בקאנטים ולא הייתה עבודה, מה שהביא את האמנית לצייר את ההבעות החזקות והקשות שמתוארות בציורים.

"האומנות היא נשק אפקטיבי… כנגד הטיפשות של האנשים"… אוטו דיקס

נכים: כל הציורים של אוטו דיקס

הרבה מאוד נכים חזרו ממלחמת העולם הראשונה והעיסוק בהם באמנות היה בולט.

אוטו דיקס, רחוב בפראג: רואים דמות עם שתי פרוטזות, דמות נוספת מעורבבת בגוף. ניתן לראות חלונות ראווה בהם מוצגים גפיים תותבות. אפשר לראות חתיכת עיתון בקדמת היצירה. בעיתון כתוב: "יודן ראוס"- יהודים החוצה! אנחנו בשנת 1920- היטלר עוד לא עלה לשלטון. בתוך הכאוס שאחרי מלחמת העולם הראשונה יש אנטישמיות וחיפוש של שעיר לעזזל. היהודים היו מיעוט שקל היה להאשים אותו ולהיטפל אליו. הנכה רואה ביהודים כסיבה למלחמה ולנכות שלו.  חלון הראווה- מראה לנו שהתעשייה הבולטת אחרי המלחמה הייתה של פרוטזות. ההתפתחות הייתה כבירה ומהירה והתעשייה הזו הצליחה מאוד והפרוטזות היו מוצגות בחלונות ראווה. המדינה הייתה מסייעת בקניית הפרוטזות.

אוטו דיקס, מוכר הגפרורים: הוא עיוור. רואים רגליים שבורחות ממנו וזה מבטא את חוסר האכפתיות של החברה מהנכים. גם הכלב עומד ומשתין עליו. דיקס ראה צילום ברחובות ברלין של אדם ישוב בפינת רחוב. הוא צילם והתחיל לעבד אותו. ניסה רישום ובסופו של דבר הגיע לתוצאה הזו. ככל שהצילום יהיה מזעזע הציור של דיקס מזעזע הרבה יותר. יש שימוש באלכסון שחותך את הציור. המרצפות של המדרכה  גם הן נותנות לנו פרספקטיבה.

דיקס, משחקי קלפים: 1920- גם אם בפועל דיקס לא באמת ראה אנשים כאלו הוא הקצין את מאורעות המלחמה כיד הדמיון על מנת לחולל את השינוי שהוא רוצה באמצעות התיאורים הללו שהוא מציג של פני האומה הגרמנית. אחת הדמויות משחקת קלפים עם הרגל כי אין יד. הדמות הימנית היא גיבורת מלחמה עם עיטור אבל עכשיו יושבת חסרת כל הדרת כבוד.הדמות משמאל שומעת דרך צינור שמחובר לאוזן שלה.

גרוס, התאבדות 1926: חלק מהעיר המדכאת הזו בה יש נכים ומתאבדים מכל עבר וכאלו שנזקקים לשירותיה של זונה- אלו המראות של העיר אחרי מלחמת העולם הראשונה. רואים מישהו שהתאבד ודמות שבורחת מהמקום. רואים גם כלבים בודדים המשחרים לטרף. בצד רואים עוד דמות תלויה מעמוד חשמל, הדגשה של כמות ההתאבדויות בעיר. הזונה בחלון שלידה התאבדו עכשיו בכלל לא שמה לב וביד אחת מענגת לקוח כשביד השנייה יש לה משקה. הצבע האדום העז אחראי גם הוא לזעזוע שיוצרת התמונה.

קונרד, פליקסמולר, מותו של המשורר וולטר ריינר: היה אחד מהאקספרסיוניסטים והתאבד לאחר שצרך סמים רבים. ההזיה בציור מתארת את ההזיה שהייתה לו כשקפץ מחלון ביתו.

אוטו דיקס, הרקדנית אניטה ברבר: האישה הזו, אניטה ברבר הייתה רקדנית והייתה מוכרת והייתה צרכנית סמים ואלכוהול ובעצם, אם נרצה מסמלת בתקופה ההיא את ברלין המגעילה- זנותית, מסוממת וכו'. הייתה ידועה גם כרקדנית סאדו ופרוצה. העמידה והשמלה האדומה הצמודה הזו מדגישה את איבריה. היד שלה מונחת קרוב לאיבר המין שלה ולא במקרה. היא ממש סמל של הניוון של ברלין וגם הצבע האדום מבליט את המיניות בהיבט המכוער שלה.

אוטו דיקס, אונס ורצח: מתאר את השניים ביחד. הדמות מזוהה כאנוסה כששמים לב לכתם השחור על איבר מינה. הפנים מרוטשות והדימוי כולו מאוד אכזרי. המצב מודגש עוד יותר על ידי זוג הכלבים בתחתית הציור- כלב מזיין כלבה, כמובן ללא הסכמתה, הכלב שחור והכלבה לבנה.

דוורינגהאוסן, רוצח מיני: הדמות היא נקייה לגמרי, נראית בסדר גמור, אך ישנה הצבעה על השנאה לשחורים כאשר מתחת למיטה מסתתרת דמות שחורה המתוארת כרוצח מיני. החתול גם הוא מסמל את חוסר הנאמנות של השחורים. הדמות הנשית מעוותת לגמרי ונראית אפילו מעט גברית.

הוא הביע יותר ביקורת על הבורגנות ועל החיים הטובים…

דוורינגהאוזן, הספסר: רואים מאחור את העיר החדשה והמתועשת ברקע, הדמות זחוחת דעת. יש לפניו מספר פריטים שמצביעים על מעמדו- הסיגרים היוקרתיים, כוס משקה משובח, וטלפון שנחשב לסמל סטאטוס באותן השנים. מבטו קפוא ונראה זומם משהו. הביקורת היא על החומריות והעיסוק המוגזם של אנשים בכסף.

גרוס, חמש בבוקר: 1921: היצירה מופרדת לשני חלקים- אלו שיוצאים לעבודה בחמש בבוקר ואלו שמבלים עדיין בחמש בבוקר. ההנגדה כאן משמשת להמחיש את ההבדלים העצומים בין המעמדות השונים בחברה.

ג'ורג' שולץ: ילד העיתונים 1921: הילד נראה כמעט כמו אביו, לא כמו ילד, בא להבליט את הבגרות של ילדי הרחוב ואת המצב שבו הם לעולם לא יוכלו לצאת ממעגל העוני כי אליו הם נולדו. לעומתם בעגלה יושב עשיר בורגני שזה שהוא שמן מצביע על עושרו. באמצע הדימוי עובר קו שממחיש את החיץ בין שתי הקבוצות הללו באוכלוסייה.