היסטוריה פוליטית: יחסים בינלאומיים באירופה בסוף המאה ה-19 וראשית ה-20
מבוא: אחד הגורמים הקבועים בדיפלומטיה הבינלאומית בשנים 1871-1914 היה האיבה המתמדת בין צרפת לגרמניה. מתוך הנחה כי איבה זו תמיד תגבר על שיקולים אחרים, הושתתה מערכת הבריתות הגדולות. מבחינת גרמניה, מטרתו הראשית של ביסמרק הייתה הבטחת "הסדר 1871" וכן להבטיח דור של שלום בו מבוססת אחדות לאומית. מטרתה העיקרית של צרפת הייתה למצוא בנות ברית שיגאלו אותה מבדידותה. המטרה הראשית של שתי המדינות לעיל הייתה הגנתית יותר מאשר התקפית.
בריטניה ראתה בקיומן של 5 מעצמות גדולות באירופה כיסודות של מאזן כוחות כמעט אוטומטי. ההסדר האידיאלי לפי בריטניה באירופה הינו הסדר המושתת (כשם חוקתה) על מערכת של איזונים ובלמים הפועלת באופן אוטומטי בכדי לקיים את עצמאותן של כל האומות. אותו הסדר לדידה אינו מחייב כל מעורבות מצידה עד שאחת המעצמות תתעצם ותאיים על היציבות. בריטניה נקטה במדיניות "בדידות מזהירה"- אין התחייבות למעצמות אירופה, האינטרסים שלה היו במקומות אחרים בעולם ואת אלה הבטיחה בזכות עליונותה הימית.
הדיפלומטיה של ביסמרק: ניתן לומר שאת ההתנהגות של ביסמרק לאורך השנים אפיין הרצון לכרות בריתות ולרגע לא להישאר לבד וחשוף. בעלת הברית הראשית של ביסמרק הייתה אוסטרו- הונגריה. הברית נכרתה ב- 1879 ונשמרה בסוד תחילה, ברית זו היוותה הבסיס לברית המשולשת. תוצאות קונגרס ברלין הציגו את אוסטריה כבעלת הברית של גרמניה ולא רוסיה, מה שהשאיר לרוסיה פתח לצרפת ולכן ב- 1887 חתם ביסמרק על "ברית הביטחון המחודש", בה התחייבה רוסיה לא לתמוך בצרפת באם תצא למלחמה בגרמניה, בתמורה התחייבה גרמניה לתמוך ברוסיה אל מול הבלקנים.
ב-1882 נחתמה הברית המשולשת- גרמניה, אוסטרו- הונגריה ואיטליה. ההסכם קבע כי שתי המעצמות האחרות יתמכו באיטליה באם תותקף ע"י צרפת, בתמורה תסייע איטליה לבנות בריתה אם אלו יותקפו ע"י שתי מעצמות גדולות. אוסטריה וגרמניה הסכימו לתנאי של איטליה שלא לפעול נגד בריטניה. כל אלו מעידים על זהירות רבה ועל התאמת הברית לצרכים מיוחדים של בעלות הברית. ב-1883 הצטרפה רומניה לברית זו ובעקבותיה גם תורכיה. איטליה לא ידעה על הצטרפות שתי האחרונות לברית. פרטיה המדויקים של הברית פורסמו ב- 1918, חוסר מידע וחשאיות זו חיזקו את החששות ועודדו את המעצמות בחיפוש בלתי פוסק אחר בנות ברית.
הדיפלומטיה הצרפתית: לאחר שפרש ביסמרק מתפקידו כקאנצלר גרמניה ב- 1890 נטשו יורשיו את הדיפלומטיה העדינה שלו ונתנו לברית הביטחון המחודש לדעוך, מה שאפשר לרוסיה פתח הדברות עם צרפת. בסוף 1893 חתמו צרפת ורוסיה על הסכם צבאי, רוסיה התחייבה להלחם בגרמניה, איטליה, אוסטריה במידה ואלו יתקפו את צרפת, בתמורה צרפת תתמוך ברוסיה אם זו תותקף ע"י גרמניה. ב- 1902 חתמה בריטניה על ברית עם יפן, המשותף לשתי מעצמות אלו הוא אויבתן- רוסיה, כך שהצטרפות בריטניה לברית עם צרפת לא נראתה ממשית. למרות זאת, ב-1903 ביקר המלך אדודארד בפריז ולאחר מכן ביקר נשיא צרפת בלונדון וב- 1904 נחתם בין השתיים הסכם שציין את ראשית "ההסכמה ההדדית". יש הראו בהסכם זו חשוב אך רק מבחינת הקולוניאליזם ותו לא. לצרפת נתנה יד חופשית במרוקו ולבריטניה נתנה מצרים. ההסכם סילק נקודות חיכוך נוספות בעולם. צרפת ובריטניה לא כרתו ברית צבאית וההסכם לא היה מכוון דווקא נגד גרמניה אך הוא בישר עידן חדש בפוליטיקה האירופאית. למעשה בריטניה הכריעה לבסוף בעד מעצמות ההסכמה ומעתה תמכה בריטניה בצרפת בכל התנגשות בעתיד עם גרמניה.
היערכות המעצמות: ב-1907, שבע שנים לפני פרוץ המלחמה, היו המעצמות הגדולות באירופה מאוגדות בשני גושים: ברית צבאית בעיר בין גרמניה, אוסטריה-הונגריה, איטליה ורומניה. וברית דיפלומטית בין צרפת, רוסיה ובריטניה. אף אחד מהגושים הללו לא גובש כהכנה למלחמה. כפי שמערכת הבריתות המקורית של ביסמרק נועדה לקיים את השלום, כך גם מערכת הבריתות היריבות שצמחה לאחר פרישתו. בריטניה הגיעה להסכמה ידידותית עם רוסיה יריבתה מהעבר בדבר כל הגבולות שבין שתי האימפריות שלהן. היפוך גמור במערכת יחסים זו העיד על תמורה רדיקלית בהשקפה ועל מאזן כוחות חדש בעולם. מערכת הבריתות היריבות ציינה את חיסול היחסים מהמאה ה-19, את נטישת מדיניות החוץ המסורתית ואת פנייתן של מדינות אחרות לעבר דיפלומטיה חדשה.
מורכבות אותו סדר בינלאומי חדש לא נבעה רק מהסעיפים הסבוכים של הבריתות הנפרדות, אלא גם בבריתות קטנות נוספות אשר היוו חוטי- ההערב במערב הדיפלומטי החדש; (אין צורך לזכור את כל הבריתות הללו, זו רק דוגמא מזערית לכמות הבלתי נתפסת של הבריתות)
- 1887- הסכם הים תיכוני: איטליה חתמה עם בריטניה, אליו הצטרפה אוסטריה.
- איטליה החליפה אגרות עם ספרד בדבר קיום הסטאטוס קוו במרוקו.
- חידוש הברית המשולשת ב-1887 לווה בהסכמים נפרדים חדשים עם אוסטריה-הונגריה ועם גרמניה.
- 1900- הסכם רקוניג'י- איטליה חתמה עם רוסיה כנגד אוסטריה.
ברית עיקרית וחשובה- הברית שחתמה בריטניה עם צרפת. זו איננה הייתה ברית צבאית וההסכם לא היה מכוון דווקא נגד גרמניה אך זה בישר עידן חדש בפוליטיקה האירופאית. הערכתם של רוב המדינאים האירופאים כי בריטניה הכריעה לבסוף בעד מעצמות ההסכמה לא הייתה רחוקה מהאמת. מבחינה מוסרית, ובנסיבות מסוימות גם דיפלומטית, תמכה בריטניה בצרפת בכל התנגשות בעתיד עם גרמניה.
גרמניה ובריטניה: ב- 1900 כבר היו שתי עובדות ודאיות: גרמניה הייתה המעצמה הגדולה באירופה, והאימפריה הבריטית הייתה המעצמה הגדולה בעולם. בריטניה הייתה מעצמה ימית אדירה, העוצמה הבריטית שלטה על פני הימים וכן היא נהנתה מהחלק הארי של הסחר העולמי. אבל להבדיל מגרמניה, לא היו האוכלוסייה והמשאבים של בריטניה מרוכזים ומגובשים. בהשוואה למעמדה של גרמניה, מעמד של מעצמה מגובשת במרכז אירופה התיכונה, הייתה האימפריה הבריטית פרושה ומפוזרת.
בראשית המאה ה-20 לא היה מאזן כוחות בכל מקום שהוא; באירופה היה חוסר מאזן לטובת גרמניה ובעולם האוקיאני היה חוסר מאזן לטובת בריטניה. לאחר פקיעת ההסכמה המשולשת גרמניה בחרה לפתוח בתחרות בלתי מוגבלת בבניית צי. וכך, באמצעות פריסת עליונותה היבשתית גם על פני הימים, בריטניה וצרפת לא יכלו שלא לראות זאת עם חששות כבדים.
התחרות הקדחתנית בין שני המחנות יצרה כוחות שקולים להפליא באירופה וב-1914 מאזן הכוחות היה כה מאוזן שרק מלחמה ממושכת ומתישה יכלה ליצור עדיפות.
היריבות האנגלית גרמנית הולידה שיתוף פעולה אנגלי צרפתי, בסתיו של 1912 הושגו הסכמים בדבר פריסת כוחותיהן הימיים. בעשור זה הייתה השפעת גומלין דומה של תחרות ימית והתלהטות של דעת הקהל הן בגרמניה והן בצרפת. העיתונות הסנסציונית העממית בשתי המדינות לא החמיצה כל הזדמנות לפרסת את התחרות והאפשרות של מלחמה בין השתיים נעשתה סבירה יותר ויותר עד שנראתה כמעט בלתי נמנעת.
ב-1912 נשלח הלורד הלדיין לברלין, ללבן ולמצוא אפשרות לפיוס. שנה זו תוארה בדרמטיות כ"שנה מכרעת", שבה אולי העוצמה הימית הגרמנית תהיה גדולה די הצורך על מנת לקרוא תיגר על העוצמה הבריטית. שליחות זו של הלדיין נכשלה על רקע חוק הצי הגרמני מ-1912 ועל ניסיונות הגרמניים לתבוע תשלום פוליטי בעבור כל הגבלה בתחום הימי.
בין השנים 1912-1914 נעשו שתי הבריתות היריבות לשני מחנות מזוינים גדולים שהתכוננו למלחמה בעזרת תקציבי ענק. נראה היה כי ויתורים והגבלות לא באו בחשבון.
תיאום אירופי: הרעיונות בדבר תיאום אירופי לא ננטשו לחלוטין. היו אסיפות וניסיונות לשמור על איזשהו קו אחיד במדיניות ובפעולה של המדינות. התנסויות אלו בדבר ארגון בינלאומי היו פרט חשוב בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה.
האג:שתי ועידות נערכו בהאג, ב- 1899 וב- 1907. הראשונה, אותה יזם הצאר הרוסי, כונסה במטרה להשיג פירוק נשק כללי ולהבטיח יישוב סכסוכים ושלום. הצעה זו התקבלה בספקנות ובחשד כי לרוסיה תחבולה נסתרת (הרוסים לא הצליחו לגייס את הכסף הדרוש להם לחידוש הארטילריה….) ועידה זו נצלה מכישלון גמור בזכות הסכם שהושג בדבר הקמתו של בית דין הבינלאומי הקבוע לבוררות.
הועידה השנייה ב-1907 כונסה ביוזמת נשיא ארה"ב רוזוולט, הצליחה מעט יותר מקודמתה. היה ברור כי הצעה לפירוק נשק לא תתקבל אך בשל כמות המשתתפים והמדינות קיבלה הועידה חזות של ועידה עולמית כמעט. חזרות ראשונות אלו לניהול דיפלומטיה גלויה, או דיפלומטיה באמצעות ועידות, האופיינית לשנים אשר קדמו למלחמת העולם הראשונה לא בשרה טובות. המעצמות ניצלו את ההזדמנות כדי לחטוף יתרונות טקטיים נפרדים.
עד 1914 יושבו 14 סכסוכים על ידי בית הדין הזה (לרבות נושא חשוב דיפלומטית- תקרית קזבלנקה). מוסד בינלאומי זה, היה תוצר מעורר תקווה של אותן שנות מתיחות. אמנות האג הגדירו והסדירו שיטות התערבות של צד שלישי בסכסוכים בין מדינות. למרות כל הנאמר לעיל, לא התפתח הרגל לחפש בהתמדה אמצעי שלום ליישוב סכסוכים ולא צמחה נטייה כללית להמיר את הדיפלומטיה למשהו אחר פרט למלחמה.
לפני 1914 ננקטו עוד צעדים לארגן איזשהו אורח התנהגות מוסכם. אמנת הצלב האדום שנחתמה בז'נבה ב-1864, מטרתה הייתה לשפר את תנאיהם של פצועים בעת מלחמה. אמנות נוספות נחתמו, התלות ההדדית של מדינות הוכרה כמעט בכל התחומים פרט לתחום המדיני. מ-1825 ועד סוף המאה ה-19 נערכו יותר מאלף קונגרסים בינלאומיים- כולם במטרה לקדם צורה כלשהי של שיתוף פעולה כלכלי או חברתי. ולכן, אין לומר כי ב-1914 שרויה אירופה במצב של "אנרכיה בינלאומית", הרעיון בדבר תיאום אירופי התקיים בעוצמה מסוימת, אך באשר לנושאים מסוימים- עוצמתם היחסית ולגודלם של כוחות לאומיים וחימוש, צורך בבעלות ברית מהימנות, קביעת אינטרסים לאומיים חיוניים- בכל אלו הייתה כל ממשלה נוקשה בבדלנותה.
אם כך לא מדובר בתיאום אירופי אלא במשקע בלתי מושלם של תיאום, לא מדובר בקהילה בינלאומית כי אם בחברה בינלאומית עוברית- בה נשמרו כל ההחלטות המדיניות והצבאיות בקנאות. בכל אלו טמון ההסבר הבסיסי ביותר לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.
פני השטח של החיכוך:לתוך צירוף נסיבות זה נדחפה מערבולת של סכסוכים דיפלומטיים ומדיניים, ככל שהתרבו המגעים הבינלאומיים כך התרחבו פני השטח של החיכוך.
שתי מריבות בין מדינות האפילו על כל האחרות עד 1914. האחת הייתה הדו קרב בין גרמניה לבריטניה על העוצמה הימית והשנייה הייתה חריפות הסכסוך בין אוסטרו-הונגריה לבין סרביה. כל אחת מהבעיות הללו הייתה מלווה בבעיה אחרת, אל הבעיה האנגלית גרמנית נוספה היריבות הישנה בין צרפת לגרמניה. ולבעיה האוסטרו-הונגרית והסרבית נוספה המריבה הישנה בין אוסטריה לבין רוסיה על ההשפעה על חצי האי הבלקני והשטחים הנושרים מהאימפריה העות'מאנית.
קרוב לוודאי שההזדמנות היחידה למנוע מלחמה כללית ב-1914 הייתה טמונה בהפרדת סכסוכים הפחות דינאמיים והניתנים יותר לפיוס באירופה המערבית מאשר הסכסוכים החריפים יותר בין מדינות שושלתיות ובין לאומיות גואה באירופה המזרחית.
עמדתה המרכזית, המכרעת, של גרמניה ביבשת וכוחה העצום, הטילו עליה אחריות מיוחדת להשתדל ולקיים את השלום. במקום לשאת באחריות זו, עסקה ממשלת גרמניה במדיניות חסרת מנוחה אשר הפרה את השלום. בחיבורם של הזעזועים במזרח עם הסכסוכים במערב ובמניעת איתורן של מלחמות הבלקן, שותפות המדיניות הגרמנית ומערכת הבריתות היריבות באחריות לפריצת מלחמת העולם הראשונה, ב-1914, אירופה עצמה, קודחת, סוערת ובעלת נטיות התאבדות חזקות……
סרייבו, 1914: לאחר מותו של מלך סרביה ב-1903 שהיה פרו אוסרי, עמדו ההבסבורגים (האימפריה האוסטרית) לפני אתגר היסטורי השלישי בגודלו שהציבה הלאומיות בפני קיום האימפריה הרב לאומית שלהם. ב-1914 צצה תנועה לאיחוד כל העמים הסלאביים שמדרום לדנובה- תוככי אוסטריה, הונגריה, בוסניה, בתוך סרביה, מונטנגרו ותורכיה. המנהיגה הטבעית של אותה תנועה הייתה סרביה. מדינה אומנם קטנה אך בעלת עצמאות, מרץ ותנופה מספקת על מנת ליצור את הגלעין של יוגוסלביה העתידה לקום. בווינה ראו במדינה זו כאיום ההיסטורי החדש והגדול ביותר לכוח ההבסבורגי.
סרביה תפסה גם עמדת מפתח בהתנגשות בין הגרמניות לבין הסלאביות. אם תהיה סרביה בשליטה של גרמניה תוכל ההשפעה הגרמנית להשתרע ברציפות עד בגדד. אך סרביה, עצמאית וחסרת מנוחה, זוכה לתמיכה רוסית נגד אוסטריה, משבשת את התמונה הזאת כולה.
התקרית שחוללה את מלחמת העולם הראשונה הייתה רצח יורש העצר ההבסבורגי בידי קנאי, לא הייתה סיבה פנימית שתהפוך תקרית זאת למלחמה בין אוסטריה וסרביה והעובדה שזה כן קרה נבעה ממדיניות אוסטריה. ביוני 1914 ירה סרבי-אוסטרי ביורש עצר אוסטרי, וינה ראתה בהתנקשות זו פרובוקציה מלחמתית מצד סרביה. חודש לאחר מכן אוסטריה שגרה אולטימאטום לסרביה, משמעות התביעה הייתה קץ לעצמאות הסרבית. התשובה הסרבית הייתה באופן לא צפוי פייסנית. למרות זאת, דחתה וינה את התשובה וב-28 ליולי הוכרזה מלחמה.
רוסיה נתנה פקודה לגיוס כללי ב-30 ליולי.
גרמניה נתנה פקודה לגיוס כללי ב-31 ליולי.
האולטימאטום שהגישה גרמניה לבלגיה ב-3.8 נדחה מאחר וזו תהייה הפרה של הניטרליות של בלגיה- זה הבטיח את כניסת בריטניה למלחמה למחרת.
קשרי הבריתות היו איתנים ושני המחנות החמושים התנגשו סוף סוף במערכה גלויה שהחלה את מלחמת העולם הראשונה.
ראה גם: תמורות פוליטיות באירופה בראשית המאה העשרים
חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים
כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו
כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים
