סיכום: דוד קרצמר – סוגיית הקרקעות בישראל – חלק 2 (חלק 1)
David Kretzmer, The Legal Status of the Arabs in Israel, 49-76 (chapter 4)
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
הקפאת בעלות על קרקע
במטרה למנוע "איבוד" קרקע התנועה הציונית התאמצה לאפשר רכישת קרקע בשוק החופשי ע"י יהודים והשקיעה מאמצים שקולים בניסיון למנוע את מכירתה של קרקע זו, או הקפאתה.כך קידמו את מטרתם של בעלות ציבורית של כמה שיותר קרקעות ומילוי הציווי "והארץ לא תימכר לצמיתות". לאחר החלת כל החוקים לעיל, וכידוע לנו, מעל 90% מקרקעות המדינה היו בבעלות אחד משלושת הגופים: המדינה, הרשות לפיתוח, קק"ל. מה מעמד קרקעות אלו ומה המעמד בין הארגונים?
חוק יסוד: מקרקעי ישראל קובע שלא תועבר בעלות בקרקעות בבעלות הגופים לעיל. מנהל מקרקעי ישראל הוקם בכדי בכלל לנהל את מקרקעי ישראל והוא הגוף המקנה לאזרחים חוזי חכירה כתחליף לבעלות על הקרקע. כיצד הסדר זה משפיע על התושבים הערבים? נבחין בבוחננו שאלה זו בין מקרקעי ישראל למקרקעי קק"ל.
קרקעות קק"ל: רקע והיסטוריה: קק"ל החלה כחברה רשומה בלונדון ואורגן של ההסתדרות הציונית העולמית שהוקמה לאחר הקונגרס החמישי כדי לקנות קרקעות שיהיו בבעלות העם היהודי. הקרקעות היו רשומות ע"ש החברה האנגלית וחוק בעניין ב-53' העביר את הבעלות לחברה ישראלית בשם קרן קיימת לישראל (למעשה זה נקרא Jewish National Fund לפני כן, לשם הנוחות השתמשתי תמיד בשם קק"ל). תקנון החברה קובע את מטרותיה וזו העיקרית היא רכישת או השגת קרקעות יערות וכו' במדינת ישראל לשם יישוב יהודים בקרקעות האמורות. המשמעות המקובלת היא שקרקעות בבעלות קק"ל לא יוחכרו למי שאינו יהודי. בהקמת המדינה היו בבעלותה 936 אלף דונם.
רשות הפיתוח יכולה לפי חוק למכור את קרקעותיה לאחד מ-4 ארגונים: קק"ל, המדינה, רשויות מקומיות, וארגון ליישוב ערבים ללא קרקע. הארגון לא הוקם מעולם ומכירה לרשויות מקומיות מוגבלת לקרקעות אורבניות ולקק"ל יש זכות סירוב ראשונה. יוצא, שכל הקרקעות של הרשות לפיתוח יכולות להימכר רק למדינה או לקק"ל (ולא לערבים -א.ל). אפילו לפני הקמית רשות הפיתוח הממשלה החליטה למכור את רוב קרקעות הנפקדים לקק"ל. והשורה התחתונה היא שמעל שתי מליון דונם (רובם שטח חקלאי) הועברו לקק"ל, ארגון שלא ימכור או ימסור לעולם קרקעות לערבים.
ניהול קרקעות קק"ל: מגעים נרחבים בין קק"ל לממשלה קדמו להקמת מנהל מקרקעי ישראל. הסיכום בין השניים היה שבגלל שתפקידה העיקרי של קק"ל של רכישת קרקעות כבר לא נצרך וכדי למנוע כפילות תפקידים בניהול אדמות בארץ, קק"ל תוותר על השליטה ברוב קרקעותיה למעט אלו שאינם עירוניים והיערות.
מועצת המקרקעין הישראלית שתפקידה להתוות מדיניות שימוש בקרקע, תורכב מ-13 חברים: 6 במינוי קק"ל ו-7 במינוי הממשלה. בוועדה המנהלת של המועצה הרוב היה בדיוק הפוך (7 לקק"ל). בנוסף, הממשלה התחייבה להתייעץ עם קק"ל לפני מינוי דירקטורים לכהן במנהל מקרקעי ישראל.
ההסכם מוסיף וקובע כי הקרקע לא תימכר לצמיתות וקרקעות קק"ל בפרט יוחכרו לפי תקנון הקק"ל (יישוב יהודים בקרקע). כ-19% מהקרקעות המוחכרות ע"י מנהל מקרקעי ישראל הן קרקעות קק"ל שלא יכולות להימסר לערבים.
חוקיות פעולת מנהל המקרקעין לגבי קרקעות קק"ל לא עמדה לפני בימ"ש, במקרים הבודדים שערבים ביקשו לחכור קרקע שהייתה שייכת לקק"ל, הקרקע "נרכשה" ע"י רשות הפיתוח וכך הוחכרה לערבים. להלן הטיעונים האפשריים לו תעמוד הסוגיה בפני בימ"ש:
מחד, קק"ל אינו גוף שהוקם ע"י או נמצא בשליטת המדינה. מהיותו אורגן של ההסתדרות הציונית אין הגבלה על פעולותיו. ואין כל מניעה שיפעל לקידום מטרותיו של קבוצה אתנית או דתית (בדיוק כמו שעושה הוואקף). אמת, קרקעות קק"ל מחולקות ע"י אורגן ממשלתי אולם הם עדיין בבעלות קק"ל. מנהל המקרקעין פועל רק כידו הארוכה של קק"ל ולכן אין בעיה שיפלה בין יהודים לערבים. בנוסף, בגלל העברת השליטה על הקרקעות שנעשה בהקמת המנהל (ולא העברת הבעלות של כל הקרקעות לידי המנהל) יש לראות את הכנסת כמאשררת מכללא את ההתנהלות שהייתה עד אז לגבי קרקעות קק"ל. בפרוטוקלים של הכנסת אף מופיע בבירור שח"כ ידעו שההגבלות יישארו בתוקפם.
הטיעון הנגדי מורכב מכמה נקודות:
- קק"ל כבר אינו ארגון פרטי ויש לראותו כאורגן של הרשות המבצעת.
- קרקעות קק"ל כבר לא בידים פרטיות אלא בידי גוף ציבורי שהוקם לפי חוק. למרות הסיכום שקרקעות קק"ל יוחכרו בהתאם להוראות המקוריות, לא יתכן שיעמדו בסתירה לחוקי היסוד של מדינת ישראל (שוויון למשל).
- קרקעות קק"ל לא נרכשו בשוק החופשי, חלק גדול מהן הופקע מערבים ורק לאחמ"כ נמכר לקק"ל. הממשלה, שביצעה את ההפקעה וכיום שולטת על קרקעות הקק"ל, לא יכולה לאפשר סתירה פנימית (כם הפקיעו את הקרקע וגם לא נותנים אותה באורח מפלה).
לסיכום: קרקעות קק"ל נחשבות כיום מקרקעי ישראל. לפי תקנון קק"ל שאושר ע"י המדינה, קרקעות בבעלותה יוחכרו רק ליהודים. מקרקעי ישראל מוחכרים כיום ע"י מנהל מקרקעי ישראל, קרקעות קק"ל יוחכרו לפי תקנון קק"ל המקורי, וחוקיות המנגנון לעיל המאפשר אפליה בין יהודים ללא-יהודים מעולם לא עמד לביקורת משפטית.
קרקעות מדינה
אין כל הגבלה על החכרת קרקעות מדינה לערבים. שטחים עירוניים וחקלאיים אף מוחכרים להם (חקלאיים בעיקר לבדואים בנגב). השטח המוחכר בנגב לצרכים חקלאיים מוגבל מכמה סיבות:
- רוב הקרקע החקלאית בבעלות פרטית היא בבעלות ערבית.
- חלק גדול נוסף של הקרקע החקלאית הוא בבעלות קק"ל.
- רוב הקרקע החקלאית מוחכרת לקיבוצים ומושבים. ערבים מנועים מלחכור קרקע זו.
ישנן 2 סוגי החכרות: החכרת נחלה והחכרת שאינה נחלה. 2 הסוגים לא מאפשרים העברת הקרקע (שהוחכרה ליהודי) לידיים ערביות.
נחלה: כדי להשכיר בשכירות משנה יש חובה שהשוכר יהיה "שוכר מוסך". שוכר מוסמך הוא כזה שמאושר לשכור קרקע ושקיבל אישור מועדה המורכבת מנציגי יישובים באזור, ראש המושב ולעיתים הסוכנות היהודית. דה פקטו, אין כמעט סיכוי לאשר שוכר ערבי.
לא-נחלה: סוג אחד של חכירה כזו הוא קרקע המוחכרת לקולקטיבים או קו-אופים. להסכם שלושה צדדים: מנהל המקרקעין, הסוכנות היהודית והיישוב או הקיבוץ. לא ניתן להעביר את הזכויות בקרקע למישהו מחוץ ליישוב או קיבוץ. שורה תחתונה: אין מניעה חוקית להחכיר לערבים אבל יש אתגרים מבניים רבים.
חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ומים) התשכ"ז-1967: בשנות ה-60', יישובים החכירו בחכירת משנה חלק מקרקעותיהם לערבים (לרוב, קרקעות קק"ל) זאת למרות הסתירה למגבלות החכירה המקורית. בעקבות הבעייתיות למגר את התופעה, חוקק חוק מפורש האוסר על "שימוש חורג" בקרקע חקלאית שהוחכרה מהמנהל. איסור דומה הושת על העברות של מכסות מים. שימוש חורג הוגדר בין היתר כהעברת או הקניית כל זכות בקרקע. החוק מוודא שגם חוכרים יהודים לא יוכלו לאפשר שימוש בקרקע לערבים.
