טענות נגד ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
חוסר ההתיישבות האנטי ציוני
למה לא יכולה להיות מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית? כדי לענות על הטיעון הזה נדרש למאמר של יפתחאל. הוא טוען כי המדינה אינה יכולה להיות בפועל יהודית ודמוקרטית. הם תוקפים את המודל של סמי סמוחה, שטוען כי ישראל היא דמוקרטיה אתנית.
בדיון זה נתמקד בישראל בגבולות 67. אם היינו מתמקדים ביחידה הגיאופוליטית בין הים לנהר, הדיון היה בעייתי יותר ואז קשה היה לטעון כי ישראל עונה על דרישות הבסיס של מדינה דמוקרטית.
הטענה המרכזית, שאיננה הטענה ההיסטורית, שמדינת ישראל אינה יכולה להיות דמוקרטית גם אם לכל תושביה, כולל אלה שאינם יהודית, יש זכות בחירה, מפני שהיא לא יכולה לתת להם שוויון, אחד ממרכיבי הבסיס של הדמוקרטיה, גם במובנה הצר ביותר.
הטענה הזו מחזירה אותנו לשאלה מהו השוויון של הדמוקרטיה, והאם סוג השוויון שיש בישראל מספיק לצורך תיאור המדינה כדמוקרטית.
במובן הראשוני של השוויון, מושג השוויון הבסיסי ביותר בדמוקרטיה הוא – לכל אחד קול אחד. מהבחינה הזו יכול להיות מצב בו יש מדינה בעלת קהילת רוב שבה לכל אחד קול אחד, ואז היא עונה על הדרישה הבסיסית של הדמוקרטיה. אם זכותם של בני המיעוט היו נשללות, והם לא היו זוכים לקול אחד לכל אחד, היתה בעיה אימננטית עם היותה דמוקרטית. אף מובן של היהודיות לא דורש פגיעה כזו, ולכן הסתירה אינה מתחייבת.
במובן השני, המהותי, מדינת ישראל מקפידה להצהיר כי היא תבטיח שוויון זכויות לכל תושביה בלי הבדל דת וגזע. כך, שאין דבר בהיות המדינה יהודית שאיננו מתיישב עם המובן השני של השוויון, מובן הזכויות האישיות. ניתן לטעון כי השוויון איננו מתקיים בפועל, אולם עקרונית הוא יכול להתקיים.
במובן השלישי של השוויון, השוויון ברמה הקבוצתית, צפות רוב הבעיות. לא ברור מהו שוויון ברמה הקבוצתית והאם הוא מתחייב מקיומה של דמוקרטיה. דמוקרטיה מחייבת שוויון בהצבעה ובזכויות האישיות, אולם לא ברור כי דמוקרטיה חייבת להבטיח שוויון בזכויות קבוצתיות. למעשה, דמוקרטיה במובן מסוים מעדיפה את עקרון הכרעת הרוב, וע"י כך היא מבחינה אימננטית פוגעת בזכויות קבוצתיות. זהו ביטוי לשוויון הבסיסי של קול אחד לכל אחד. ההעדפה של הרוב בדמוקרטיה, בכפוף לזכויות האדם, מראש פוגע במובן מסוים במיעוט.
מכאן, אנו חוזרים לשאלה, האם מדינה צריכה להיות ניטרלית?
ניטרליות זה מצב בו אין העדפה מקדמית לאף צד, קבוצה או אדם. האם מדינה חייבת להיות ניטרלית? האם עליה למלא תפקיד של בורר בלבד בין האינטרסים והרצונות החברתיים?
ברור כי מדינת לאום או מדינת הלכה אינה מדינה ניטרלית. אולם, גביזון טוענת כי אין שום חובה שדמוקרטיה תהיה ניטרלית. רוב ההוגים חושבים שמדינה לא יכולה להיות ניטרלית. האידיאל של ניטרליות אינו רק אידיאל שלא נובע מדמוקרטיה, אלא אידיאל ששום מדינה כמדינה לא יכולה לעמוד בו. למשל, הסדר האוסר על ביגמיה הנהוג ברוב המדינות אינו ניטרלי כלפי כולם. הוא מבטא אינטרס חברתי, או העדפה של הרוב. דוגמא אחרת יכולה להיות בבחירה של שפה רשמית של מדינה, או בדיון שנגע לרעלות בצרפת. ההעדפות הללו אינן ניטרליות, אך הן אינן שוללות את היות קנדה או צרפת מדינות דמוקרטיות.
אם כך, אם מדינה חייבת להיות ניטרלית, ישראל אינה עומדת בתנאי הזה. כך גם אם הדמוקרטיה מחייבת ניטרליות. נראה כי אין מדינה שהיא ניטרלית לחלוטין, ולכן מימד זה לא יכול להשליך על היותה של מדינה דמוקרטית.
אם כן, נראה שהבעיה נותרת במישור של שוויון בין קבוצות. התיאוריה הדמוקרטית ומסורת זכויות האדם והאזרח הראשונה לא טיפלו ביחסים בין הקבוצות. לא היה תיווך בין הפרט למדינה. ההתפתחות בהכרה באינטרסים הקבוצתיים הוא עניין יחסית חדש בשיח הדמוקרטי-פוליטי.
חשוב לזכור שהמדינה היהודית היא מדינה שבאה לתת מענה לצורך קבוצתי. התנועה הציונית הן תנועות שעונות על החשיבות הגדולה של השתייכות של פרט לקבוצה.
