הריאקציונרים שהתנגדו למהפכה הצרפתית ותוצאותיה הם לאו דווקא שמרנים, אלא נתלים בתגובה למשהו. הימין הקיצוני המודרני הוא תופעה מאוד מודרנית. יושבים אריסטוקרטים ושותים תה, דנים בפילוסופיה ומחכים למהפכה. כשהיא פורצת כולם מתלהבים, וחוטפים אותה בטראומה. מקבלים את ההרגשה שנתנו יד בדבר דמוני. נוצר יחס ריאקציונרי, בלתי מתפשר לא רק כלפי המהפכה, אלא גם הרעיונות שעומדים מאחוריה. שני האנשים שמייצגים אותם יותר מהכל הם דה-מסטר ודה-בונאלד, התיאוקרטים.
לפי הריקאציונרים התאוששות מהמהפכה הצרפתית תקרה רק כש: "תוחזר מלוכה קתולית לצרפת!". קשור למקום הדת בתרבות האירופית. הדת הפכה סוכנת שינוי, ובאסיפה הלאומית מרבית הכמרים, עניים וכפריים, תמכו במעמד השלישי. וולטייר ואחרים ראו את הבעייה העיקרית לא באריסטוקרטיה אלא בכנסייה. ECRESSEZ LINFAME (דרסו את הבהמה!). הרדיקאליים שבין המהפכנים התחילו לנהל מאבק נגד הכנסייה, שהתחיל את הניכור בין כמורה למהפכה. בשלב השני, הרדיקאלי, היעקובינית התחילו להלחם לא רק בכנסייה אלא בדת הנוצרית כולה, ואפילו הקימו מקדשים ל"יישות העליונה" של המוח. אופי אנטי-נוצרי מובהק. נוצרה ברית פוליטית בין ריאקציה ימנית לחוגי הכנסייה, ובין חילוניות לשמאל מהפכני. זה לא קרה בארצות הברית ובריטניה, מדינות שהמהפכה פסחה עליהם.
דה-מסטר נולד בסאבוי, בשנים שמלכה בה ממלכת פלימון-סרדיניה. משפחה של אצולה משפטנית, ושנים רבות היה משפטן. במהפכה הצרפתית פלשו לסאבוי והוא נמלט. עבד עבור מלך סרדיניה ונשלח לרוסיה כשגרירו. לא פרסם דבר לפני המהפכה. תמך ברפורמות של מלך סרדיניה, נגד הפאודלים. השתייך לאגודת הבונים החופשיים, ואהד את המהפכה. במהרה הפך לאויב המושבע ביותר שלה. ארגן פעולות ריגול. פיתח תפיסת עולם אנטי מהפכנית קיצונית בפמפלטים שלו. היה יותר תעמולן, כמו סיאס וברק, אז לא ניתן למצוא עקביות מיוחדת בהגותו. לפעמים מתון, לפעמים קיצוני. אבל בכל זאת יש דפוס חשיבה מסוים.
ביקורת על המהפכה הצרפתית (החלק הפחות מקורי בהגות שלו):
המהפכנים הצרפתיים חשבו, שהם יכולים לקבוע את מהלך האירועים באמצעות הפעילות הפוליטית. חשבו שהם יכולים להרוס את החוקה הישנה. ניסו לכפות היגיון על מהלך ההיסטוריה. החוקה אינה מסמך כתוב, ולמסמך כתוב אין חיים. הם כתבו שלוש חוקות (91', 93', 95') ולא יצא כלום.
החוקה זה דבר שקיים בלבבות של בני אדם, ואם מסמך מסוים לא מתאים לאופי של אנשי המדינה אז זה לא שווה כלום. רק בפריז קיימים אנשים שמתאימה להם החוקה. לא ניתן לתת לעם חופש שכעוד אין את החופש הזה בלבבו, זו גאוותנות נוראית.
מה עם המקרה שמפריך את טענתו של דה-מסטר, המהפכה האמריקאית?
המהפכה האמריקאית לא כזו מהפכנית כפי שהיא נראית. המוסדות היו קיימים לפניה, וחירויות האזרחים יובאו מאנגליה. אין הריסה של הסדר הישן. בכל זאת קשה לא אבל להתעלם מאמריקה, כבעלת מנטליות אנטי-היסטורית, רעננה, מבט קדימה.
הביקורת על המהפיכה הצרפתית לא היתה ייחודית לדה-מסטר, ובכך הוא מסכים עם השאר. הנבדלות שלו מהשאר היא בכך שיש שוני בבסיס הרעיוני של הביקורת. הבסיס הרעיוני של דעותיו הוא די שונה. אפשר להמשיך להאמין ברפורמות וזכויות האזרח, כמו ברק. אפשר להיות מהפכן כמו שמרקס יהיה. או שהחוקה צריכה להתאים לאופי העם, כמו מונטסקייה.
במה ביקורתו של דה-מסטר שונה, אם כן?
הוא הלך עם הביקורת שלו עד הסוף. ביקר לא רק את המהפכה הצרפתית עצמה, אלא את כל האידיאלים של המאה ה-18. מלחמת חורמה נגד תקופת הנאורות. מאבק בין פילוסופיה לדת הקתולית. אפשר לראות את זה ביחס שלו לטבע האדם, פסימי מאוד. בן אדם הוא חוטא וחולה.
