נקודת המוצא של שופנהאואר דומה להבחנתו של עמנואל קאנט בין עולם התופעות כפי שהן נתפסות סובייקטיבית על ידי בני האדם ובין ה"נואומנון" – הדבר כשלעצמו, העומד בלתי תלוי בתודעה ולפיכך גם אינו בטווח השגתה והכרתה. למרות קביעתו של קאנט כי לא ניתן לדעת דבר אודות הנאומנון ניסה שופנהאואר בכל זאת לעמוד על טיבו. מהלכו הראשון של שופנהאואר הוא לקבוע כי קאנט טעה כאשר דיבר על נאומנונים בלשון רבים, זאת מכיוון ששוני ונבדלות תלויים בזמן ובמרחב שהם מאפיינים של עולם התופעות, ולפיכך מה שעומד מעבר לעולם התופעות, דהיינו מעבר לזמן ולמרחב, חייב להיות בעל אופי יחיד ובלתי-מובדל, נואומנון בלשון יחיד. כך, לפי שופנהאואר, קיים רק דבר אחד העומד מאחורי עולם התופעות (הנתונות לקטגוריות התודעה לפי קאנט), ואותו דבר הוא הרצון.
ידנו אינה משגת ידיעה כלשהי על הנאומנון, אומר שופנהאואר, אך נבחן את ביטוייו, את הפנומנות, וליתר דיוק את גופנו שלנו, נראה בכל הפנומנות מתקיים "הרצון" וכך, טוען שופנהאואר, אנו מקבלים מושג על מה שעומד מעבר לעולם התופעות, הייחודיות שמאחורי הקלעים של העולם הנגלה לעינינו, ואותו רצון הוא הכוח המניע של כל הדברים, כוח מניע אי-רציונלי ובעל קדימות אונטולוגית להגיון והתבונה.
שופנהאואר מצייר את העולם (התופעתי) כמקום אכזר ונורא ואת החיים כסבל, ואם היסוד היחידי העומד מאחורי הדברים הוא הרצון, הרי שבו יש לתלות את הסיבה לאימה שהיא מנת חלקו של עולם התופעות.
לפיכך הדרך להיגאל מהסבל הכרוך בחיים היא לבטל את הרצון ואת זה ניתן לעשות בשתי דרכים, אתית ואסתטית. כאשר אנו במצב של התבוננות אסתטית הרצון מתבטל מכיוון שבמובן מסוים, התנועה של עולם התופעות חדלה ואנו "חדלים לחשוב על ההיכן, המתי, המדוע והלאן של הדברים, ועוסקים רק במהות שלהם"[1]. כך למעשה מתגבר האדם על הרצון, מבטל אותו, ועתה הוא "חופשי" להכיר את מושא ההתבוננות שלו דרך אותם כשרים שכליים שעד עתה היו משועבדים לרצון. במצב הזה, טוען שופנהאואר, מתגלה המהות של המושא שחדל מלהיות מושא פרטי אלא מגלם אידיאה.
האסתטי נוצר על ידי "הגאון" שלו היכולת לתפוס את הדברים במצבים הגולמי, המהותי והאידיאי במנותק ממהלך העולם הכפוף לרצון, וכך האנשים הפוגשים ביצירה יכולים לחוות אתנחתא רגעית מהסבל של העולם המשועבד לרצון, להתנתק ממנו ולמעשה להכיר משהו כפי שהוא כלשעצמו.
[1] Schopenhauer (1969), vol. II, p,209 כמצוטט ב: אוסוולד הנפלינג, אסתטיקה:מבוא פילוסופי, האוניברסיטה הפתוחה (1992), עמ' 125.
