לייבניץ: מונאדולוגיה
תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים
המונאדה הינה הנושא הלוגי (שעליו נשענים כל הפרדיקטים). את המונאדה מאפיינת פשטות, היא ללא חלקים. בין המונאדות קיימת הרמוניה.
המונדות הן יסודות הדברים. משהו שהוא חומר כולל יסודות בסיסים שאינם ניתנים לחלוקה. היסודות של הדברים הם מונאדות רוחניות. קיים פער אצל לייבניץ בין העולם החומרי המכני לעולם הרוחני בעל תכליות.
בסוף המונאדולוגיה נאמר כי אלוהים הוא המקום שמאזן, הוא מאחד את התכליתיות והמכניסטיות הללו.
המונאדה נבראה ע"י האל, הטבע עצמו לא יכול לייצר את המונאדה. בטבע יש רק הרכבות.
אצל לייבניץ אין באמת יחסים בין מונאדות, כי כל מונאדה סגורה בפני עצמה. חלל וזמן אמנם יחסיים, אבל צריך לזכור שהדבר רלוונטי רק לעולם החומר. במובן המטאפיזי, הנפשי של המונאדות, אין יחסים.
"למונאדה אין חלונות".
סעיף י"ד (ע' 52) –
יש הבדל בין פרצפציה (תפיסה) לאפרצפציה. יש תפיסות לא מודעות (שאנחנו לא מודעים אליהן).
סעיף ט"ו – 2 מאפיינים למונאדה –
1) יש לה תפיסות (פרצפציות)
2) יש בה השתוקקות, שאיפה לעבור ממצב פרצפטואלי נמוך לגבוה. יש כאן מידה רבה של תכליתיות (כמו אצל אריסטו).
סעיף כ"ט:
סעיפים ל"א-ל"ג –
חזרה על עקרונות האמת. הפעם הוא מתחיל מעקרון הסתירה – עקרון ראשון: פסוק אמיתי הוא העקרון שאם שלילתו של משפט איננה סתירה אזי הוא אפשרי. אח"כ הוא מדבר על עקרון הטעם המספיק – שום עובדה לא יכולה להיות נכונה ללא טעם מספיק שיש לה. כאן 2 העקרונות הינם אוטונומיים, להבדיל מ"אמיתות ראשוניות" שם שניהם נבו מעקרון הזהות.
לדעת לייבניץ קיומו של אלוהים הכרחי – חייב להיות משהו שיעניק טעם. אחרת, כל עובדה ניתן לפרש כמקרית ולא ברור איך היא יכולה להיות טעם של דבר אחר. כל עובדה כשלעצמה לא יכולה לשמש נימוק. הטעם הממשי הראשון (לאחר כל הרדוקציה הכמעט אינסופית הזו) חייב להיות קיים בדמותו של אלוהים.
ביקרות של ארנו על לייבניץ
ארנו קורא לנו, באופן שמזכיר את דקארט, להסתכל לתוכנו (ואחרי מושגים פרטיים אחרים) ולא לכיוון אלוהים. ארנו מתווכח עם לייבניץ לגבי המהות של ה"אני". עבור לייבניץ האני הוא כל מה שקורה לי (ואין היררכיה בין הדברים הללו, כולם הם חלק ממהותי). ארנו בוחן איך אנחנו בודקים מהות של משהו: אנחנו עושים זאת, לדעתו, על ידי בדיקה של מה הוא הכרחי לקיומו (ובלעדיו הוא יאבד ממהותו). אם מהותי כאני תשאר אותו דבר אם אני אצא למסע הפנימי ואם לאו, אזי המסע הזה אינו חלק ממהותי.
תשובתו של לייבניץ מתבססת על זהות הבלתי נבדלים.
ניתן לראות פער גדול בין המתודות של שניהם – ארנו יוצא מתוך האני והאינטואיציות שיש לי לגבי עצמי. לייבניץ נותן מקום גדול יותר לאל.
