לייבניץ: אמיתות ראשוניות
תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים
2 תפיסות של אמת:
קונבנציה Correspondence theory– האמת תואמת מצב מציאותי.
דקארט וברקלי דוגלים בשיטה כזו – התאמה של ההיגד למצב עניינים במציאות.
קוהרנטיות coherence – דבר הוא אמיתי אם הוא מסתדר עם מערכת האמונות הקודמות שלנו.
אמיתות ראשוניות, האקסיומות של דרך הוכחת האמת, הן זהויות. כדי שמשהו יהיה אמיתי הוא יצטרך לחזור לזהויות הבסיסיות ("א' הוא א'"…). לא מדובר בזהויות הבלתי נבדלים שהוא יטפל בהם בהמשך.
בכדי שפסוק יהיה אמיתי, או שהוא פסוק זהות ראשוני או שהוא מבוסס על כך (באופן אפריורי ואינו תלוי נסיון). הוא נותן דוגמא כיצד "החלק הקטן מן השלם" הוא אמת, תוך הוכחה באופן של רדוקציה.
הרעיון הוא שדבר אמיתי הוא כשהנשוא (הסיפא) מוכל בנושא (ברישא). קיימת בעיה שלא כל המשפטים הם מצורה זו, אולם לייבניץ לא לוקח אפשרות זו בחשבון. קיימות 2 סוגי אמיתות – הכרחית וקונטינגנטית, ששתיהן ברדוקציה שלהן ניתן לגזור זהות. אמת הכרחית עבור לייבניץ היא אמת נכונה בכל עולם [כמו 2+2=4], ואילו קונטינגנטית אפשר שלא תתקיים בכל העולמות [כמו שמואל הגיע היום לשיעור].
כדי לדעת אם משפט אמיתי, צריך להכיר את טבעו של הנושא במשפט ואז לבדוק האם הוא מכיל את הנשוא.
עקרון הטעם המספיק – לדעת רבים, מדובר בשיא הרציונליזם. לכל דבר יש הסבר / טעם. במקרה של החמור של בורידן (החמור שעומד בין 2 ערימות שחת ולא יודע לבחור ביניהן ולכן לא פונה לשום כיוון) לא תהיה ללייבניץ בעיה משום שאין בעולם 2 דברים זהים לחלוטין. כשיוצרים משוואה, חייב להיות טעם לשני האגפים שלה (הקבלה מתמטית).
עקרון הזהות הבלתי נבדלים נובע מכך שאין טעם שיהיו 2 דברים זהים (נשען מעקרון הטעם המספיק). השוני הוא גם במין וגם במספר.
המושג הפרטי אצל לייבניץ (המושג השלם ומושלם של עצם פרטי):
3 אפשרויות לדבר על שם פרטי:
1) שם פרטי רק מורה על הדבר.
2) שם פרטי מעיד על מהותו של דבר, אבל לא מתאר אותו באופן מוחלט.
3) שם פרטי הוא סך כל התיאורים של הדבר (כך לייבניץ).
כל מונאדה, לפי לייבניץ תהיה שלמה עם כל התיאורים שלה. כל התאורים שלה יהיו רלוונטיים לגביה, וכלולים בה במהותה. הדבר מתחייב מתוך הרדוקציה לעקרון הזהות – כל נושא מכיל את כל הנשואים שלו.
ההבחנה בין אפשרי הכרחי – הכרחיות היא בדברים שאין בהם מרחב אפשרויות (כמו במקרה של משולש שבכל עולם נגזרות עליו תכונות מסויימות), ואילו במקרים שיש הרבה עולמות אפשריים אלוהים בוחר אפשרות מתוך רבות (ולפיכך נשמר מושג חופש הרצון, שמדבר על כך שיש הרבה אפשרויות. למשל לשמואל יש אפשרויות להחליט מגוון החלטות).
עקרון הזהויות הבלתי נבדלות מדבר על כך שאין 2 עצמים זהים לחלוטין בתכונותיהן.
לא יכול להיות קשר סיבתי בין מונאדות – "למונאדות אין חלונות".
אצל לייבניץ יש הבדל בין פעולה פיזית לפעולה מטא פיזית. בנוסף למה שאנחנו מכירים אצל דקארט (שתי דרגות – ממשות מטאפיזית וחלום, הזיה), אצל לייבניץ קיים שלב ביניים של תופעה מבוססת היטב. כאשר אנחנו מסתכלים על העולם הפיזי אנחנו רואים השפעות של עצמים על עצמים: ברמה של הממשות אין סיבתיות אבל ברמה השניה מתחת לרמה של ממשות מטאפיזית (כלומר, ברמה שאנחנו רואים) אכן ישנה סיבתיות.
אצל דקארט ההשפעה בין חומר לרוח הינה דרך בלוטת האיצטרובל (הסבר אוילי).
אצל שפינוזה יש פרלליזם – שני התארים לא משפיעים אחד על השני אבל הם מתאימים.
מלבראנש – אלוהים מנצל את ההזדמנות לחבר בין הרצון שלנו לפעולות כדי להוכיח את גדולתו.
לפי לייבניץ ישנה הרמוניה קבועה מראש שקשורה למבנה של העולם, שמבטיחה התאמה בין הגוף לנפש. למרות שנדמה לי שהרצון משפיע על פעולות, המונאדה של של הגופים פועלת בהתאם להרמוניה שנקבעה מראש ללא תלות ברצון.
לכל מונאדה יש 2 מאפיינים:
1) פרצפציה – קליטה
2) המעבר ממצב אחד לאחר (מבהירות לעכירות).
למונאדה מתוחמת יש דרגה נוספת: אפרצפציה – תודעה עצמית ומוסרית.
סוגית הריק – אין ריק בנצא.
עמדה זו יוצאת נגד ניוטון: החלל הוא מושג יחסי בלבד – אין חלל מוחלט: היחס בין העצמים הוא החלל. אם מקבלים את הדעה של ניוטון (על חלל מוחלט) אזי יש נקודות זהות בחלל.
אצל ניוטון יש קודם כל חלל ואז באים העצמים.
אצל לייבניץ יש שני עצמים והקשר ביניהם מהווה את החלל.
