דאקרט \ הגיונות: פרק 1 – על הספק
תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים
ישנם 2 כיוונים ספקניים שניתן להעלות:
1) נחשב לכיוון של ממשיכי אפלטון – אומר בעצם "אני יודע שאני לא יודע". הדיאלוגים של אפלטון מוכיחים שאין לנו דרך לדעת באמת.
2) הכיוון של דקארט – קודם כל המנעות משיפוט ורק אח"כ חידוש של מה בכל זאת אני יודע. מדובר בסוג של ספק שונה מהספק האקטיבי של אפלטון (מבחינתו, אני נמנע משיפוט בהקשרים מסויימים). בתקופתו הספקנות נתפסה גם כאורך חיים – ניתן לראות זאת באופן חיובי כסוג חיים שמביא אותך לשלווה על העדר השיפוטיות שבו. ספק כזה, שהוא מטרה כשלעצמו, אינו המהלך של דקארט. מבחינתו הספק הוא ספק מתודי – הוא משתמש בו על מנת להגיע לודאות. (אין הוא קורא להמנעות כוללת משיפוט, אלא משתמש בה כמתודה בדרך להגיע לודאות).
במאה ה-16 בצרפת התפתחו 2 כיוונים של חיים מתוך ספק:
1) כיוון חילוני: סוג של צמיחת עמדה חילונית והדוניסטית מסויימת, לפיה אני לא יכול לדעת שום דבר (כולל את קיומו של האל).
2) כיוון דתי: ספקנות בהקשר הדתי רוצה לומר "אני לא יכול לדעת באמת מה המשמעות של כתבי הקודש, ותמיד אפשר להטיל בהם ספק. לכן אם אין לי אפשרות להכיר את משמעותם האמיתית, לא נותר לי אלא לקבל את הפרשנות המקובלת המסורתית". כלומר, בויכוחים בין הקתולים ופרוטסטנים השתמשו הקתולים לטובתם בטיעון אודות הספקנות. מטרת הטיעונים הספקניים היתה להראות שבכל מקרה תמיד אפשר להטיל ספק, ובכך לשמוט את השטיח מתחת לרגלי הפרוטסטנטים.
הפילוסופיה של דקארט משרתת יותר טוב את הפרוטסטנים משום שהוא הראה שניתן להגיע לקיומו של האל ללא צורך בהסתמכות על מסורת (כפי שעושים הקתולים).
דקארט, במהלך הספקני, משתמש במהלך של נימוקים. הוא לא מערער על תבוניות ראשונית שלנו – משום שהוא תנאי מוקדם למהלך הספקני. במובן הזה ניתן לראות בשכל כמשחק תפקיד מרכזי בבניה של העולם ובמבנה האמנות שלי על העולם. מבחינה זו דקארט יותר קרוב לרציונליסטים – אלו שנתנו משקל גדול לשכל.
דקארט הולך לעבר הספק בצעדים גדולים – הוא לא בוחן כל אמונה ואמונה, אלא מתקדם בקבוצות של אמונות.
שלבי הספק:
1) הערעור על נתוני החושים. מכיוון שהיו מקרים בהם העולם הוכח כשונה מזה שנתפס על ידי החושים יש מקום להטיל ספק בכל מה שנתפס ע"י החושים.
2) טיעון החלום. מדובר בטיעון חלש יחסית, השונה מטיעון קלאסי שהיינו יכולים לצפות לו ("איך אני יכול לדעת שאני לא חי בחלום", הדומה יותר לטיעון הבא). דקארט שואל לגבי אמונות מסוימות שהינן יותר בסיסיות – היות ודרגת הודאות במהלך חלום אותו אני חולם זהה לדרגת הודאות שיש לי עכשיו כשאני ער ומושפע מהחושים, עלי להזהר מלקבל בודאות את המציאות שנפתסת אצלי ע"י החושים בשעה שאני ער.
3) השד המתעתע (או: האל הרע). [טיעון מאטריקס] – כיצד נדע האם אין גורם עליון ששולט בנו ומציג בפנינו עולם מעוות.
נוצרת כאן במבולע מערכת היררכית של האמונות שלי (בהתחלה – דברים שקל לי להטיל בהם ספק כדוגמת חושיי, עד לשלב האחרון של הטלת ספק בכל העולם [כולל למשל אקסיומות כדוגמת חוקי המתמטיקה])
קיים פער בין סדר הדברים כפי שהם מובאים ע"י דקארט (מהפרט לאל) לבין הסדר ההגיוני שהיינו מצפים לו (מהאל שברא אל האדם).
המהלך של דקארט מהווה מסע פילוסופי של מספר שלבים, כולל אזכור מפורש של ימים ("אתמול…"). ניתן לראות את המסע כמסע אישי וכמדיטציה.
המדיטציה הראשונה – שלבי הספק:
כאמור, מוכרות שתי וריצאיות של ספקנים:
הוריאצה האפלטונית – "אני יודע שאני לא יודע".
הוריאציה השניה – השעיית השיפוט. זהו הסוג אליו משתייך דקארט. המיוחד בספק של דקארט לעומת הספקנות הקלאסית היא בהעדר הרצון להשאר בספק. אצל דקארט הספק הוא מתודי, והוא מהווה רק אמצעי בדרך להגעה אל האמת וליציאה מן הספק.
[ספר העוסק בסוגי הספק – "ההסטוריה של הספק" מאת Richard Popkin]
השיטה של דקארט מטפלת במערכות של אמונות: קיימים 3 שלבים של ספקנות:
1) בכל מה שנקלט מהחושים
2) אמיתות החומר (דרך דוגמת החלום)
3) האמנות שקשורות במתמטיקה
במהלך של הספק בפרק הראשון של הגיונות אנחנו יוצרים פער (טריז) בין "הנפש / המחשבה" לבין העולם החיצוני. אנחנו מבודדים את המחשבה מהקישור שלה עם העולם מחוץ למחשבה. נוצרת תמונה פילוסופית מסויימת כתוצאה מכך, שבה אנחנו יכולים לחשוב על המחשבה כמשהו המנותק מהעולם החיצוני. אפשר לעשות אבחנה בין איך שאני מדמה ותופס משהו לבין קיומו של הדבר הזה בפועל. המושג הוא מה שמתווך ביני לבין העולם, אבל לא ניתן לקבוע עד כמה הוא באמת מייצג את העולם.
