הרשות המבצעת
ההבחנה הבסיסית היא בין הצמרת הפוליטית המקבלת את ההחלטות לבין הבירוקרטיה הבסיסית האחראית על יישומן. חברי המערכת הפוליטית במשטרים פרלמנטאריים הם נבחרים בעוד במשטר נשיאותי הנשיא נבחר בבחירות ישירות וממנה את חברי ממשלתו.
במדינות דמוקרטיות ישנן מגבלות על הרשות המבצעת, בעוד במשטרים אוטוריטאריים אין מגבלות חוקתיות על הממשל אך הם עומדים מול בעיות פוליטיות של לגיטימציה וחילופי שלטון. בדמוקרטיה אנשי הממשל נותנים דין וחשבון לציבור על מעשיהם (Accountability).
הבחנה בין סוגי ממשלים:
מבוא לפוליטיקה השוואתית -סיכומים
א. משטר נשיאותי: ראש הרשות המבצעת נבחר ישירות, ובית הנבחרים אינו יכול להדיחו. הנשיא ממנה את הממשלה ואין חפיפה בין חברי הממשלה לבין חברות בפרלמנט. הנשיא הוא ראש רשות מבצעת מוגבל יותר מראש ממשלה במשטר פרלמנטארי (בוש אינו יכול לפעול בנושאי מדיניות פנים בארה"ב). נשיא ארה"ב הוא אמנם המפקד העליון של הכוחות המזוינים, אך הוא זקוק לקונגרס ע"מ להכריז מלחמה. הפרדת הרשויות במשטר נשיאותי אינה מאפשרת לרשות אחת לפזר את השנייה, אלא במגבלות הבחירות (הנשיא לא יכול לפזר את הקונגרס ולהיפך). ע"מ למשול, הנשיא האמריקאי זקוק לרוב בקונגרס כדי להעביר חקיקה מסוימת. מרחב פעולה גדול יותר ניתן לו במישור הבינ"ל, שם הוא מוגבל פחות. הממשל האמריקאי ממסד קונפליקט מובנה בתוכו ומבליט אלמנטים ליברליים של הגבלת הרשות המבצעת. המשטר הנשיאותי היציב היחיד בעולם הדמוקרטי הוא בארה"ב (ארה"ב לא אימצה פרלמנטריזם משום שהאופציה לא הייתה קיימת). עפ"י רוב, משטרים נשיאותיים יציבים פחות ממשטרים פרלמנטאריים משום שהם אפקטיביים פחות וממסדים קונפליקט ולכן אינם מתאימים לכל מדינה.
ב. משטר פרלמנטארי: מאפיין את רוב הדמוקרטיות בעולם. משטר פרלמנטארי בנוי על מיזוג רשויות (של הרשות המחוקקת והמבצעת). הרשות המבצעת צומחת מהרשות המחוקקת ותלויה בה. ברוב המקרים ישנה תלות הדדית בין הממשלה לפרלמנט (הממשלה יכולה לפזר את הפרלמנט והפרלמנט יכול לפטר את הממשלה). התלות ההדדית מאפשרת את האפקטיביות הגדולה יותר מאשר במשטר נשיאותי. הממשלה מורכבת מרה"מ ומחבורת שרים שברוב המדינות הם גם חברי פרלמנט, אך לא בהכרח. מעמד רה"מ שונה בין מדינה למדינה: לעתים הוא ראשון בין שווים (החלטות הממשלה מתקבלות ברוב בהצבעה, אך לרה"מ רוב מכריע והוא קובע את סדר היום). לעתים לרה"מ סמכויות רחבות יותר ולעתים סמכויותיהם מקבילות לאלו של שר. לרוב ממשלות מקבלות החלטות בפורום מלא, אם כי לעתים מוקמות וועידות לעיסוק בנושאים ספציפיים. בעולם המערבי ישנה מגמה של מתן סמכויות נרחבות לראשי הממשלה (בן-גוריון היה רה"מ דומיננטי מאוד). מגמה זו הושפעה מהתקשורת: הטלוויזיה חיזקה את המימד האישי ולכן את רה"מ כמגלם את המושג "ממשלה". תפקידו של רה"מ הופך לחשוב גם משום שהוא משפיע במישור הבינ"ל (במיוחד לאור הגלובליזציה) לעומת יתר השרים. במשטרים נשיאותיים ראש המדינה וראש הרשות המבצעת הם אותו אדם. במשטרים פרלמנטאריים לעומת זאת, ראש המדינה הוא נשיא או מלך. ע"מ למשול על הרשות המבצעת להשיג הסכמה בקרב חברות הקואליציה (ע"י חלוקת משאבים, תיקים וכד'). ישנו ויכוח בין אלו הטוענים כי ממשלות קואליציוניות יציבות יותר מאשר ממשלות חד-מפלגתיות ולהיפך. מבחינת שרידות, ממשלות חד-מפלגתיות יציבות יותר ואולם, ממשלות קואליציוניות יציבות יותר מבחינת המשכיות המדיניות (באנגליה, כאשר יש חילופי שלטון ישנם שינויים קיצוניים במדיניות). פתרון לחילופי שלטון תכופים: אי-אמון קונסטרוקטיבי. קרי, ניתן להפיל את הממשלה רק כאשר ישנה ממשלה חליפית.
ג. משטר סמי-נשיאותי: הרפובליקה החמישית של צרפת. המודל אומץ על רקע ההכרעה הקשה בנושא אלג'יר שנתפסה כחלק מצרפת. דה-גול הצליח להעביר את החזון המשטרי שכלל את החלפת המשטר הפרלמנטארי החלש במשטר סמי-נשיאותי. בצרפת הנשיא נבחר ישירות ואינו תלוי באמון הפרלמנט, אך ישנה חלוקת סמכויות שלטוניות בין הנשיא לבין רה"מ התלוי באמון הפרלמנט. למעשה, ישנם שני ראשי רשות מבצעת. לנשיא עוצמה רבה בענייני מה"ח, מינוי שרים, פיזור הפרלמנט, קביעת משאלי עם וכד'. לרה"מ סמכויות במדיניות פנים ובפוליטיקה פנימית. בצרפת נוצרו כללים לא פורמאליים ע"מ להתגבר על הקונפליקט המובנה. כל עוד הנשיא ורה"מ היו מאותה מפלגה, ידו של הנשיא הייתה על העליונה אך ב-86' חל מהפך שבו הנשיא ורה"מ לא היו מאותה מפלגה. בתקופת זו נוצר הסכם הקוהביטציון, והנשיא נסוג קצת ע"מ לאפשר מרחב פעולה לרה"מ (המשטר הצרפתי הפך דומה יותר למשטר נשיאותי).
במשטר נשיאותי, חברי הממשלה של הנשיא הם בהכרח לא חברי פרלמנט. במשטר פרלמנטארי, לא הכרח שחברי הממשלה יהיו חברי פרלמנט.
משטרים אוטוריטאריים
מדובר על רשות מבצעת שהיא בלתי מוגבלת מבחינה מוסדית. הרעיון הוא לשלוט על אמצעי המונופול וכוח הכפייה: משטרה, צבא, מליציה ממשלתית, שירותים חשאיים. השליט שולט במעין פוליטיקה אישית, חצר. הוא משתמש באיום בכוח ובפטרונז' כדי לשלוט. השליט עוסק בהישרדות, לא רק פוליטית אלא גם פיזית.
הוא מוגבל רק בעוצמתו הפוליטית משום שיש לו בעיית לגיטימציה. הוא מפצה על זה ע"י בריתות עם אנשים חשובים כמו אנשי צבא, בעלי אדמות וכו'. משטרים אלו לא בהכרח לא יציבים. משטרים כמו בסוריה, סעודיה, מצרים הם משטרים אוטוריטאריים יציבים.
יש מדינות שבהן מטופח גם פולחן המנהיג. זה מאפיין גם מדינות טוטאליטאריות: היטלר, סטאלין, מוסוליני, מאו-צ'ה טונג, פידל קסטרו, קימיל סונג. במשטרים טוטאליטאריים אין בהכרח פולחן מנהיג כל הזמן אלא המפלגה היא לפעמים מרכזית. בבריה"מ מלבד סטאלין היתה יותר חשיבות למפלגה.
דמוקרטיות חדשות
מה המשימה הראשית כאשר מדובר ברשות המבצעת במעבר ממשטר אוטוריטארי למשטר דמוקרטי? צריך למסד את פיזור העוצמה (איזונים ובלמים) ולמסד את שלטון החוק ולא שלטון האדם, כלומר להכפיף את המנהיג לשלטון החוק.
יש תהליך של דמוקרטיזציה בעולם. במזרח אירופה נוטים לאמץ משטרים סמי-נשיאותיים או פרלמנטרים. בדרום אמריקה יש נטיה לאמץ משטרים נשיאותיים. המזרח אירופאים מסתכלים על צרפת וגרמניה והדרום אמריקנים מסתכלים צפונה ויש כיוון של חיקוי.
אחד הבעיות עם דמוקרטיות חדשות זה הרגלי עבודה.
יש נטיה בדיסציפלינה להמליץ על משטר פרלמנטארי. עם זאת משטר נשיאותי נותן יציבות משום שתקופת הכהונה היא קבועה. מצד שני, מי שנבחר להיות נשיא, נבחר בתמיכה רחבה. הוא אמור להיות סמל לאומי ואמורה להיות השקפה לאומית. יש הפרדת רשויות די ברורה. ניתן לטעון שבמשטר הנשיאותי לאנשים יש יותר בחירה משום שהעם בוחר ישירות את המנהיג ולא את המפלגה שבוחרת מתוכה את המנהיג. הטיעון המנצח נגד משטר נשיאותי הוא שמאז מלחה"ע השניה אין כמעט משטרים נשיאותיים ששרדו, מלבד ארה"ב. מסתכלים ורואים שמשטר פרלמנטארי הוא יותר יציב. המשטר הנשיאותי הוא גם משטר שהוא חסר גמישות. לפעמים יש צורך להעיף ראשי רשות מבצעת ובמשטר כזה לא ניתן לשנות את המצב עד סוף הקדנציה. כאשר יש מבוי סתום, הנשיא מוציא צווים נשיאותיים שזה עקיפה של הפרלמנט ע"י שימוש בסמכויות שמיעודות לזמן חירום. במקרה הרע יותר, הנשיא שולח מחלקת טנקים שתכוון אל הפרלמנט ושם נגמרת הדמוקרטיה.
הנשיא נבחר בצורה רובית, כלומר נשארים רבים שהצביעו למועמד השני שנותרים בחוץ. לעומת זאת במשטרים הפרלמנטרים יש יותר ייצוג גם לצד השני ויש בעצם ממשלה אלטרנטיבית. היתרון של הפרלמנטריזם הוא שדווקא מיזוג הרשויות מקנה גמישות. היכולת להחליף ממשלה באמצע קדנציה לא מעידה על חוסר יציבות אלא מאפשרת לסגל את הרשות המחוקקת לרשות המבצעת ולהמשיך לפעול באופן אפקטיבי.
