תפיסת "המחבר" של הזרם הנכלל תחת הכותרת של "הביקורת החדשה" למעשה אינה אחידה לכל אורכו ויש מקום לערוך הבחנה בין התפיסה המאפיינת את החוקרים הבריטיים המוקדמים יותר שמייצגם הוא איי.אי. ריצ'ארדס לבין החוקרים האמריקאים המאוחרים יותר כמו וימסאט ובירדסלי.
ריצ'ארדס מייחס חשיבות ורלוונטיות רבה ל"מחבר" בפירוש יצירה ספרותית. לטעמו האפשרות לקריאה "נכונה" של הטקסט תלויה למעשה בכוונה מסוימת של הכותב בשעת הכתיבה שתפקידו של הקורא הוא לאחר מכן לפענחה, לשחזרה ולחוות אותה בעצמו. ייחודה של הספרות מכל מדיום תקשורת אחר, לפי ריצ'ארדס, היא בדגש והמעמד המיוחד של הפונקציה האמוטיבית (על פני הרפרנציאלית) החותרת לפשר בין יסודות מנוגדים בנפש האדם – ה"אני" וה"זולת". מטרתו של הקורא לפיכך אינה הבנת הטקסט עצמו אלא הבנת האדם שמאחוריו וכוונתו במעשה הכתיבה. כך מובטח כי קריאה "נכונה" של טקסט היא מן האפשר.
החוקרים האמריקאים החרו-החזיקו אחרי ריצ'ארדס בכל הנוגע ל"יישוב הניגודים" בטקסט ולאפשרות הקריאה ה"נכונה" בו, אך לשם כך התמקדו בטקסט עצמו ורק במה שנמצא בו, כוונת המחבר ורגשותיו של הקורא אינם נכללים בתיחום זה. הטקסט נתפס כבעל "אחדות אורגנית" בה השלם עשוי מכל מרכיביו, אך מרכיביו הפנימיים-לשוניים בלבד. החוקרים האמריקאים ביקשו להבין טקסט פשוט דרך הבנה נכונה של משמעויות המילים המרכיבות אותו והיחסים בניהן, לכוונתו של המחבר או לאפקט שחווה הקורא אין נוכחות בטקסט עצמו ולכן אינם רלוונטיים לניתוח שכן דווקא הסובייקטיביות שלהם יכולה לעמוד כרועץ בפני פרשנות נכונה .
לסיכום, "הביקורת החדשה" כמסגרת אחידה ביקשה לגשת אל הספרות מבחינת המרכיבים הפנים-טקסטואליים שלה, לא ראתה את ההקשרים החיצוניים כרלוונטיים ליצירה וייחסה לה מעמד ייחודי על סמך מאפיינים של "אחדות ניגודים". אך האסכולה התפצלה בתפיסותיה לגבי המחבר. לטעמם של הבריטים וריצ'ארדס כמייצגם ה"מחבר" נוכח בטקסט והוא מבטא עצמו דרכה במטרה שהקורא יבין את כוונתו. האמריקאים מאידך גורסים כי הדבר היחידי שנוכח בטקסט הוא הלשון וכך יש לו מעמד עצמאי לחלוטין המנותק מכוונה כלשהי או מאפקט כלשהו.
