הגישות הביקורתיות:
התיאוריה הביקורתית אומרת לשאר התיאוריות שפותחו עד כה: פיתחתם סיפור יפה שהביא להמון שינויים בעולם, לקחתם את הנרטיב המערבי התחרותי לכל העולם, הכרחתם את כל העולם לשחק בכלים שלכם. תיאוריה ביקורתית תגיד שיש כאן סיפור של נאורות, השכלה ומדע, שיש לו הנחות יסוד: החברה האנושית תמיד יכולה להתקדם, תמיד יכולה להיות צמיחה כלכלית טובה יותר, נוכל לפתור דרך המדע את כל הבעיות שאנו נתקלים בהן וכו'. אבל כל זה שייך למערכת הערכים המערבית. פוקו יגיד – פיתחתם מערכות שליטה. המדע הוא מערכת שלמה של שליטה באדם. האוניברסיטה היא כלי העושה מידור- היא אומרת מי יכול להגיע להצלחות בעולם ומי יישאר בחוץ. התיאוריה הביקורתית תגיד שזהו ציר של כוח, לוקחים ידע ועושים בעזרתו מידור חברתי.
כל הגישות שדיברנו עליהן עד עכשיו מאמינות במדע. התיאוריות הביקורתיות יגידו: אתם לא רק חוקרים את העולם, אלא מעצבים אותו. אתם לא בוחנים בצורה אובייקטיבית את העולם. לאן הולך הכסף? למרוץ החימוש ולמחקר הגרעיני או למחקרים רפואיים על איידס ומגפות. כלומר, יש כאן בחירות מסוימות. מדוע המדע הוא עולם של כוח? מדוע ידע הוא כוח? תסתכלו איזה כוח אדיר יש למדע, מי קובע את השאלה מתי מותר או אסור לעשות הפלה, למשל? יש בידיים של הרופאים כוח ויש להם לגיטימציה המגיעה מהידע הרפואי שלהם. יתרה מזו, אומר פוקו, תבחנו את בתי הספר, את בתי הסוהר ובתי המשוגעים. אלה הם המוסדות שחקר פוקו והוא אמר לנו לגבי בתי הסוהר: למי ניתן הכלי לומר מי יכול להסתובב חופשי ולחיות את חייו וממי נוטלים את החירות, או אף את החיים. זהו כוח אדיר, שנמצא בידיים של מי שיש לו את הלגיטימציה, המגיעה מהמומחיות ומהידע. בבית המשוגעים נוטלים חירות, הפסיכיאטר יכול לחייב להזריק לך חומרים שישנו אותך ואת מי שאתה, הוא יכול לקבוע האם האדם יהיה חופשי או לא. מערכות הידע שהתפתחו בגלל המדע הזה הן מערכות עם המון עוצמה והן פולשות לכל מקום של הגוף ושל הנפש. יש המון עוצמה באופן בו המדע התפתח וחלחל לכל מערכות החיים שלנו.
במאמר פוקו מעלה את ההבניה של המיניות ואת האופן בו מצד אחד הכוח המוחלט בעבר היה על החיים והמוות, אבל תפיסת המיניות היום היא כלי אגרסיבי לקביעת מי נורמטיבי ומי לא, מי נורמאלי ומי לא. למשל, תפיסת היסוד של הפסיכואנליזה היא שהאישה פגועה כי יש לה קנאת פין.
הפמיניזם הוא מקום מרכזי של גישת מחקר שעושה ביקורת על הציבוריות ועל ההיררכיה של הכוח.
עדי אופיר אומר על פוקו שהוא תיאורטיקן שעושה פילוסופיה פוליטית כל כך ביקורתית שהוא הפך מפילוסוף פוליטי לגיבור תרבות. התיאוריה אצל פוקו הופכת להיות כלי לשינוי חברתי. זהו ההבדל הבולט במדע- בין מדענים במגדל השן לבין תיאורטיקן ביקורתי הכותב מסה המשנה את המציאות. פתאום התיאוריה בעצמה היא כלי לקריאת תיגר וליצירת שינוי חברתי.
פוקו אומר לנו שהמנגנונים שיצרה המודרנה- המדע, הנאורות והביורוקרטיה- יש בהם עוצמה, כוח וצדדים אפלים המקרינים על האופן בו חיינו מעוצבים, לכאורה באמתלה של ידע, שהוא למעשה כוח הקובע את החיים שלנו.
