היחס בין לאום ומדינה
גלנר אומר כי יש קשר הדוק בין לאום ומדינה. במקרים רבים, המדינה היא מכשיר לעיצוב האומה. יש לה תפקיד מכריע במיסוד התודעה הלאומית, מכמה בחינות:
חינוך: המדינה קובעת כיצד תיראה מערכת החינוך, וע"י כך קובעת כיצד יראו הילדים את מושג הלאומיות בהקשר למדינה. ברור כי המצב כיום בישראל, למשל (וכך במרבית המדינות), מערכת החינוך מעודדת לימוד של ההיסטוריה והמורשת של הלאום, ובכך, במידה מסוימת, מעצבת את התודעה הלאומית של האנשים מגיל צעיר.
היהדות נתפסה (עד ל 48') כסוג של לאום ללא טריטוריה. רעיון זה של עם חסר טריטוריה, אשר הצליח לשמור לאורך אלפי שנים על ציביון מלוכד, על בסיס של טקסטים דתיים, הוא מעניין. ומבחינה זו, דווקא הפרקטיקה הדתית היהודית הייתה תשתית מכריעה בשמירה על שלמותו של העם היהודי. קבלת הטריטוריה עם הכרזת העצמאות יצרה בעיות, שכן כל קבוצת מיעוט בתוך המדינה אשר איננה נמנית על הלאום היהודי חשה איום. אזורי קרבות במדינות, למשל, הם אתרים חשובים לשמירה על הלאומיות, ומהווים מקור חשוב להגברת רגש ה'פטריוטיות' והרגש הלאומי.
הלאומיות איננה מבוססת על תכונות משותפות אובייקטיביות, אלא על ההנחה שיש תכונות כאלו. רגש השיוך הקבוצתי הוא חזק מן היכולת לבסס זאת באופן עובדתי. לכן, כאשר התודעה של הלאומיות משתנה, גם הגבולות הקולקטיביים משתנים. אם המדינה היא דמוקרטית או טוטליטרית: יש לכך השפעה על האופי הלאומי. במדינה טוטליטרית מן הסתם יהיה קל יותר לשמור על הציביון הלאומי, ע"י הגבלת הכנסת מהגרים למשל (ניתן לראות ביטוי לבעיה זו בישראל בדיון בסוגיית זכות השיבה של הפלשתינים).
אנחנו נמצאים בעידן שבו הגבולות של הקבוצתיות הם הרבה פחות נוקשים מאשר היו בעבר. אבל, באיזו מידה הלאומיות היא פונקציונלית, כלומר האם היא משרתת את האינטרסים של האנשים שחשים את תחושת השיוך. כלומר, אם הלאומיות עלולה להביא למלחמת אזרחים, היא עשויה להרתיע חברות מסוימות (כמו החברות האירופאיות, אשר אכן, על סמך העבר, נרתעות מהחצנת הלאומיות), ודווקא לעודד רגש זה בקרב חברות אחרות (כמו החברות האיסלאמיות).
תחושת השיוך של לאום היא תופעה היסטורית, אשר איננה מבוססת על נתונים אובייקטיבים, אך היא יוצרת כאלו.
כאשר הפונקציונאליות של הלאומיות תורמת לעם מסוים הלאומיות תתחזק וכאשר היא מסבה נזק היא תיחלש.
לדוגמא- כאשר הוקמה מדינת ישראל, הציונות הייתה מרובת זרמים (לאומית, סוציאליסטית, תרבותית וכו') שהסכימו על מעט מאד דברים.
נשאלת השאלה- איזה מן הזרמים המרכזיים בציונות היה הפונקציונאלי ביותר והביא בסופו של דבר להקמת המדינה והתפתחותה?
את כוח הגיוס החזק ביותר הביאה האידיאולוגיה הלאומית. התברר שאתוס הלאומיות מנצח את האחרים כי הוא יותר פונקציונאלי לנכונות של העם להקריב את היקר לו מכל לטובת המדינה. (בעיקר בתקופות מלחמה כמובן)
הקורבנות הם גם במישור החברתי והכלכלי ולא רק למטרות גיוס צבאי (צנע קיצוצים וכו')
יש למדינה אינטרס לעודד ולמסד את הלאומיות. הסולידאריות הלאומית היא זו שגם מגייסת תרומות והזדהות של יהדות התפוצות.
דוגמא זו היא דוגמא פרדיגמאטית (מציגה אבטיפוס) והתופעה קיימת כמובן בכל הלאומים.
העובדה הזו לא עונה על שאלה הלגיטימיות של כל זרם- זהו כבר דיון נורמטיבי.
הקשר של המדינה לתנועה הלאומית מיטיב עם שתיהן.
