הדיאלוג שממנו ניתן להבין הכי הרבה על הפילוסופיה הפוליטית של סוקרטס הוא קריטון, בו סוקרטס מחכה בכלא להוצאתו להורג. קריטון חברו מגיע לבקר אותו ומציע לו לעזור להבריחו מן הכלא. בריחה זו לא הייתה נדירה בזמנו או קשה במיוחד. הוא טוען כמה טיעונים בזכות הבריחה: שעליו להיטיב עם אוהביו שייראו כאילו לא עזרו לו, מה יקרה עם משפחתו, והעובדה שהוא אינו אשם ונעשה לו עוול, ולכן אין סיבה לכבד את פסק הדין. סוקרטס מקבל את שלושת הטיעונים, אך לא את המסקנה. הוא טוען כי הוא קיבל עליו את חוקיה של אתונה וכי הם היו טובים לו כל חייו, ולכן הוא אינו יכול להפנות לו עורף כשהחוק הולך נגדו.
לחוק בימיו של סוקרטס הייתה משמעות ומהות שונה מבימינו. החוק לא היה מערכת של הגבלות על בני אדם שהם חופשיים מטבעם, הגבלות שבאות לכאורה כדי לממש את אותו חופש הכי הרבה שאפשר, כמו בחברה והמדינה המודרנית. לחוק העתיק לא היה צורך בנימוק והגיון פנימי, אלא הוא נקבע בדר"כ ע"י שליט יחיד לפי רצונו, והנורמות השלטוניות של כל שליט היו שרירותיות באופיין. אז הגיעו חוקי חמורבי, שהיו החוקים הכתובים הראשונים, וקבעו מערכות חוקים שאולי היו שרירותיות בהיווצרן, אך היה להם קיום יציב ולא שרירותי מעשית, כי היה חוק אובייקטיבי, קבוע וכתוב. כמו כן, ההבדלים הערכיים והנורמטיביים בין מדינות שונות ובין ערי מדינה התבטאו במערכות החוק של כל אחת, עובדה שנמשכת עד היום ברמה מסוימת, אך הייתה יותר מוקצנת אז. אם ניקח את שני העקרונות האלה, של החוק הכתוב והיציב ושל האופי הערכי המקומי, ונצרף לה את צורת השלטון הדמוקרטית, נקבל מהפכה ערכית ופוליטית מקיפה: לאזרח הייתה יכולת להשפיע בעצמו ולעצב את תפיסותיו וחוקיו. מצב זה הוא שברירי וקשה להשגה, וניתן לקרוא לו אף אל-טבעי וממש לא מובן מאליו, אך זה היה הנסיון שהאתונאים עשו, למרות שהם היו מודעים לאותה שבריריות וקושי.
סוקרטס התחיל מכמה הנחות בבססו את מחשבתו על המשטר הדמוקרטי: הרוב הוא טיפש, לא מומחה בערכים, צדק ומוסר, ומוסט בקלות ע"י רטוריקנים, ואפילו המנהיגים אינם מומחים לערכים אלה, אלא לאותו כוח שכנוע שאין בו בהכרח אמת; וששיקול הדעת של המומחה הוא חכם והראוי לשימוש ביותר בנושאים בהם מומחיותו. אך מסקנותיו של סוקרטס אינן אלה שהיינו מצפים מהנחות אלה- החוקים הם המערכת אשר גידלה, עטפה והפכה אותו למה שהוא, ותמיד קבעה לו מהי ההתנהגות הראויה לחיוב ולשלילה. לא ניתן לשלול את המכלול כולו בגלל נקודה אחת של אי הסכמה וחוסר צדק- שהרי דחיית ההסכמה הרחבה ע"י הסכמה אחת פרסונלית, היא דחיית ההסכמה כולה, כי זהו התנאי להצלחתה של דמוקרטיה. ההנחה שהאדם מחויב גם בדברים עליהם הוא לא מסכים היא בסיס הכרחי למשטר דמוקרטי.
מכל אלה, סוקרטס מסיק שבכך שהוא יברח, לא רק שהוא לא יהיה נאמן לעצמו, לאמונותיו ולעברו, אלא הוא ייהפך לאויב אתונה והדמוקרטיה. היות החוקים צודקים או חכמים היא בעלת חשיבות משנית לזכות להשתתף בשלטון ולנסות לשנות את החוק, בעצם לרעיון הדמוקרטי. סוקרטס מציג עצמו כדמות של אזרח שמוכן להודות בכך שהוא טועה, ושאינו בטוח בידיעותיו עד כדי ביטול האפשרות להשתכנע, תכונה הדרושה לניהול משטר דמוקרטי כהלכה.
השאלה הסוקרטית הבסיסית ביותר היא "כיצד ראוי לחיות?", ובדיאלוג קריטון הוא אומר שאנו חיים לא כדי לחיות, אלא כדי לחיות חיים טובים, ובחיים אלה כלולים הטוב והנאה והצודק. שאלה זו מובילה ל"כיצד ראוי לפעול?", או במילים אחרות, מהו ה-arete. אצל סוקרטס, בניגוד לסופיסטים, ה-arete לא רק שימושית ותועלתנית, אלא יש בה צדק ואמת פנימיים. היא נבחנת באמת, ולא בשכנוע. אחת הטענות של סוקרטס היא כי אנשים טובים יהיו מאושרים, ואנשים רעים לא, כלומר הסגולה הטובה כרוכה באושר. כדי לבסס את אותה טענה הוא משתמש בפראדוקסים. הפראדוקסים הסוקרטיים אינם פראדוקסים כפי שאנו מכירים אותם כיום, אלא טענות שמנוגדות לדעת הכלל, ושאינם מתחשבות בה, אלא חוקרת ובוחנת כדי להגיע לאמת. סוקרטס גם טוען כי הסגולה הטובה היא ידיעה, כלומר לדעת הוא תנאי מספיק והכרחי להיות אדם טוב (גישה זו נקראת אינטלקטואליזם). תאוות, רגשים ואינסטינקטים לעולם לא יגברו על ידיעה אמיתית. כמו כן, הסגולה הטובה איננה מורכבת מדברים רבים, או שאין בנמצא סגולות טובות רבות, אלא ישנה סגולה טובה אחת הכוללת בתוכה את כל אותם מרכיבים להם אנו קוראים סגולות טובות.
הפראדוקסים המוסריים של סוקרטס:
א. אף אחד אינו עושה עוול מרצונו- כל אדם יעשה רק את הטוב בעיניו.
ב. אך אחד אינו רוצה בדברים רעים- כל אחד רוצה רק את הטוב.
ג. מוטב לסבול עוול מלעשות עוול.
שני הרעיונות האלה הם בסיס לתורת הפעולה שלו. השאיפה לעשות ולהחזיק בטוב היא המכוונת את מעשיו. בכל פעם שנראה לנו שאדם נוגד את אותה שאיפה, בבסיס פעולתו עומדת בורות ואי ידיעה. סוקרטס רואה בסתירה בין אמונות כמחלת נפש, כי הנפש לדידו היא החלק החושב שבאדם, וחוסר הקונסיסטנטיות הוא כמחלה הפושה בתוכה, ויביא לסבל. סוקרטס שואף לרפא את אותה מחלה, ולהביא אנשים לכך שיבינו מתי הם פועלים לפי ידיעות וערכים מנוגדים, יחקרו בהן ויירפאו מאותן סתירות.
