הספר העשירי

במובן מסוים הוא פסגת הספר, יצר בעיה בפרשנות מושג הטוב העליון של אריסטו. למעשה אנו מקבלים מושג חלופי\שני לטוב העליון, שחשבנו שקיבלנו בפרקים הראשונים.

פרק ו', חוזר לשאלה של טיבו של האושר\שהוא לפי הנחתנו "התכלית של כל מעשי האדם". עכשיו הוא לא מסתפק בתשובה שזה משהו שהמדע המדיני עוסק זו, ושצריך להיות בתוך האדם, ושיהיה ייחודי לאדם. אם אנו חושבים מה זה יכול להיות באופן תוכני, מה ממש אורח חיים מאושר? התשובה שלו היא "חיי עיון" "vita contemplative". :
א. פעילות לשמה– אומץ לב ונדיבות מלבד הפעילות, יש בה גם יסוד הישרדותי, ולכן הם לא פעילויות לשמן.
ב. על פי מידה טובה– העליונה שבהן היא הרציונאלית העיונית. החשיבה השכלית הטהורה, הפילוסופית. כי ברציונאליות המעשית רואים תכונות שלא ייחודיות לבני האדם. סכנה, גורמת לבעלי החיים או להסתער או לפחדנות, אז לפחות במובן הזה המידה הטובה האנושית היא אנושית באופן צר אך תחום הפעילות שעליו היא חלה הוא לא אנושי ספציפי. ולכן, בתוך הרציונאליות החוכמה\תבונה העיונית היא יותר ייחודית לבני האדם. התבונה המעשית קשורה גם לתחושות תשוקות רציות של בעלי חיים.
ג. אוטרקית– משהו שמספיק לעצמו. חיי העיון אין מובהק מהם, אורח החיים של הפילוסוף שמתמסר להבנת החיים באמת, הוא אדם שלא זקוק לשום דבר אחר. מתמטיקאי זקוק רק למחשבתו ועימו הוא מממש את מימדו האינטלקטואלי.

חשיבות המושאים
האמיתות הנצחיות. חיי העיון הם מעל לכל מטרה או תכלית אישית, מעל לזמן או מקום. אריסטו מתייחס לכך כ"אלוהי", לא אלוהים במובן של היום, אלא אלוהים במובן הפילוסופי, מכניס הסדר למציאות הטבעית. ולכן מושג החשיבה הפילוסופית הוא מושג נצחי. הוא קשור למטה-פיזיקה: "מהו העולם?". התוכן של החשיבה הפילוסופית נעלה על תוכן של כל חשיבה אנושית אחרת, ולכן מעניק יותר אושר מכל פעילות אחרת.

אריסטו מתעקש לומר שדווקא החשיבה העיונית, המטה-פיזית היא הפעילות בה' הידיעה. זו פעילות משום שבה יש מידה גבוהה ביותר שאדם יכול להגיע אליה, מבחינת רציפות. כאשר מדובר בפעילויות לא אינטלקטואליות הן תמיד מוגבלות. בשלב מסוים אנו משיגים את התכלית ואז נפסקת הפעילות. יכולת ההנאה גם היא מוגבלת. ע"מ 251 " וגם את האמת שהרי הפעילות הזאת היא הטובה ביותר, באשר השכל הוא המעולה שבכוחותינו, ובין הדברים  שניתנים להכרה, מעולים ביותר הללו שמכירים השכל. ושנית, היא הרציפה ביותר"

רגש לדוגמא, הוא דבר שלא ניתן להחזיק בו ברציפות. יש ירידה מובנית בתוך הרגשות. לעומת זאת חשיבה פילוסופית, דווקא בגלל שאין זה עניין רגשי או אינטרסנטי, אנו יכולים להמשיך בו עוד ועוד. בניגוד לאלוהים, אנו לא נצחיים, וגם הפילוסוף צריך להתנהל בעולם, ולמלא את צרכיו הביולוגיים. אך, עדיין יחסית לתנאים הביולוגיים של האדם, זו הפעילות הרציפה ביותר שאפשר לצפות מהאדם.

טוב אינטגרטיבי מול טוב דומיננטי
יש שתי תורות מקבילות שאריסטו מציע, באותו הספר. תחילה הוא מעניק טוב אינטגרטיבי שהוא המפעיל של המדע המדיני, מה שהאדם באופן פוליטי מוצא את כל הפשרות וההתאמות כדי לכונן חיים שלמים טובים. בספר העשירי יש טוב דומיננטי, אידיאל שהוא הנעלה מכל הדרכים שבני אדם יכולים לארגן את חייהם באופן שיביא אותם לאושר. נותר מתח בין השניים, כאשר מה שמאפיין את הטוב האינטגרטיבי הוא דמוקרטיה, אין אדם שמנוע ממנו. צריך תנאים טובים וחינוך טוב וחוקים טובים, אך הוא נתון לכל אדם שיחיה בתנאים אלו, הכישורים הטבעיים הם זהים לכך. לעומת זאת, הטוב הדומיננטי הוא אליטיסטי, האידיאל של חיי העיון הוא טוב רק למתי מעט. יש שני דברים שלא מאפשרים לכל אדם לממש את הטוב הדומיננטי הזה: האחד, העדר כישורים טבעיים, רוב בני אדם לא מסוגלים לחשיבה מופשטת. השני, schole, מילה יוונית שבמקור פירושו "פנאי". סוג של אורח חיים שפטור מהדרישה המתמדת להיענות לצרכי החיים, לעבוד. הפילוסופים לא היו צריכים לדאוג לצרכים קיומיים, והיה להם את הזכות לחיי עיון.
זה טוב גם עבור בני אדם אחרים, כי זה פוטנציאל למין האנושי, גם כלפי אלו שלא מסוגלים להשיג זאת. אך, בעיקר זה הטוב לאנשים המעטים, כי זה הביטוי הטוב ביותר למימוש האנושיות.

בחיי העיון, אדם מתקרב לאלוהים. האל הוא ישות שחושב על אמיתות נצחיות, עסוק במחשבות על עצמו. הפעילות של התודעה האינטלקטואליות שלו היא האקטיביות המוחלטת, היא כולה ממומשת ולכן האל הוא הדגם המובהק ביותר של ההוויה. ע"מ 255.

שתי דרכים להקנות את המידה הטובה, ולכן את החיים המוסריים:
חינוך מוסרי- בהתחלת החיים לאדם יש הורים, מוסדות חינוך, מדריכים. אחרי הגיעו לבגרות החינוך הופך לחינוך עצמי בעיקרו, ובזה מסתיים עניין החינוך.

חקיקה– עדיין, בבגרותם אנשים זקוקים לעיצוב המוסר. ומה שיש זה חוקי המדינה, והמטרה העליונה שלהם זה להטמיע את המידות הטובות באדם. החוקים אלו התניות כדי לפעול בצורה צודקת. אולי לא יוצרים בכך אנשים צדיקים אך הם מאלצים אותנו להימנע ממעשי העוול, אנו מורגלים למעשי הטוב ואולי כך נסגל לעצמנו הבנה אישית וערכית של טוב.

תורת המידות והמדינה – סיכום