פעילות על פי מידה טובה arête
ארטה – המידה הטובה – היא מושג מפתח שקיים אצל היוונים מאות שנים עוד לפני אריסטו. זה שיש לנו מידה טובה עדיין לא מבטיח שנהיה מאושרים. עמ' 20 "שלפי מה שנראה לבני האדם יכול בעל הסגולה הטובה לישון או שלא לעשות כלום בכל ימי חייו, ונוסף על כך גם להיות שרוי בייסורים ואסונות נוראים". לדוגמא, "אפשר לשבת בחוף בגואה ולשרוף את החיים", אולי עד שהגיעו לגואה הם רכשו מידות טובות אולם אם הם לא עושים איתם טוב אי אפשר לייחס להם מידה טובה, יש צורך בפעילות. בלי התפתחות, תנועה, שינוי, האורגניזם לא יכול לממש את עצמו. זה קשור להבחנה מהפוטנציאלי לאקטואלי, זה המבנה של המציאות עצמה, יציאה מהכוח אל הפועל. אם האדם סביל הוא לא יוכל להתפתח. המידה הטובה היא נטייה, דיספוזיציה, פוטנציאל. כשקורה משהו מבחינת החשיפה לסיטואציה נכונה המידה הטובה שלי תפעל. יש לי נטייה לאומץ לב אך עד שלא אתהלך בעולם ואקח סיכונים לא אוכל להוכיח את כוחי. אם הנטיות טובות אז יש כמעט ודאות שיהיו חיים טובים.
מזל
מעבר לפעילות על פי מידה טובה, צריך גם מזל בחיים. אריסטו יודע, בניגוד לרומנטיקה של ניטשה, מאחר שהאושר הוא מושג לא רק תודעתי, אלא החיים עצמם מוצלחים, צריך גם מזל, שתלוי בנסיבות חיצוניות. למרות שהמשאבים כולם באים מתוך האדם, תרגומם מצריך שיתוף פעולה מהחוץ. בלוט לדוגמא, גם אם הוא בריא, הוא זקוק לטמפרטורה, לחות, הזנה, הגנה כדי להתפתח.
החיים הטובים בעיקרם הם פונקציה של התכונות הפנימיות, לפחות חיינו הבוגרים.
הנסיבות החיצוניות אפילו אחרי המוות, יכולות להשפיע על אומללותו של אדם. אריסטו חשב שכשמתים נגמרים החיים, אבל אצל בני אדם בכל זאת יש משהו שהצלחת חייהם נמדדת אחר מותם. אם יסתבר שאיינשטיין גנב את התיאוריות שלו, זו תהיה בושה, ואמנם הוא לא חי, אך אנו צריכים לעשות רוויזיה של הטענה שהוא היה מאושר. כאמור, יש מתח גדול בין היסוד הפנימי שמאפיין את המוסר בהיותו פנימי ומצפוני לבין היות האתיקה קשורה לחיים החיצוניים.
*אריסטו בעצמו עושה הפרדה- אפשר לומר שאדם היה טוב אך לא היה מבורך.
משך האושר
הסתייגות נוספת היא אושר לאורך זמן, משום שמידה טובה היא נטייה שאי אפשר להגבילה בזמן, כל הרעיון הוא התמשכות. אם אדם היה אמיץ לב עד גיל 24 ואחר כך נהיה פחדן, אז הוא לא באמת היה אמיץ לב. מקטע הזמן האולטימטיבי הוא חיים שלמים, ואם לא אז בגושי זמן גדולים.
עמ' 33- "מי שבאמת טוב ונבון הוא יעמוד כך מאמינים אנו בכל חליפות המזל ברוח נאותה ויעשה תמיד את היפה ביותר בכל המסיבות הקיימות"
דרך האמצע
המידה הטובה אצל אריסטו היא דרך האמצע. יש נטייה אנושית שמוגזמת לצד אחד או שני והטוב הוא האמצע. הוא בוחר רשימה ארוכה של תכונות. לדוגמא, כסף: יש פזרנות וקמצנות ובאמצע היחס הנכון הוא נדיבות. סכנה: פזיז ופחדן והאמצע זה אמיץ לב. אין לו קריטריונים למצב האמיתי, יש לו התייחסות לנטיות נפש.
אנו כולנו נולדים עם נטייה מסוימת, וקצת ניזונים מהמודל שצפינו בו בבית, המטרה של החינוך המוסרי היא להביא אותו אל האמצע. צריך לתרגל אותנו במעשים ולהביא אותו על יד כך אל האמצע. הנקודה הנכונה תלויה בנסיבות, אין לה הגדרה אפריורית, זו סכמה יותר מאשר קריטריון. נטיות מסוימות או שנולדים איתן או כלל לא, אך לא לגביי נטיות מוסריות, הן קיימות בכל אדם. מה שקובע במוסר זה הרגל. מהטבע אנו מקבלים את הכישורים המוסריים אך דרך הרגל נלמד מהי דרך האמצע ולבסוף נגיע אליה לבד. מתוך רצף הפעולות שאנו מתרגלים אנו בהדרגה יוצרים את הפעילויות הנכונות.
מעגל צדק-צדיק
אף אחד לא נולד צדיק, אנו צריכים לעשות הרבה מעשי צדק וכך אנו הופכים לבעל נטייה לצדק, לצדיק. אבל מעשים אלו הם לא בעלי הגדרה, הם המעשים שנעשים על ידי הצדיק. אריסטו מודע לכך, והוא אומר ששוברים את המעגל בהדרגה. בהתחלה מעשי הצדק של ילדים הם רק לכאורה מעשים כאלו, כי הם עושים מעשים אלו מנטיות שאינן באות מהמידה הטובה אלא מפחד, סמכות, בושה. ובהדרגה, התרגולת המוסרית הופכת אותנו לצדיקים, שעושים את מעשי הצדק מהמניע הנכון.
