- נתונים בישראל:
- תקופת המנדט: 1922 – 1947
v סה"כ גירעון שוטף= 115 מיליון לירות (מומן בכך שנכנס יותר הון מאשר הגירעון שהצטבר).
v העברות עולים = 110 מיליון. זה הלך בעיקר לתעשייה.
v תרומות (התנועה הציונית) = 65 מיליון. הלך לחקלאות ורכישת קרקעות.
v העברות נוספות = 20 מיליון
v השקעות ישירות זרות = 16 מיליון.
v סה"כ: 110+65+20+16 = 200 מיליון > 115 מיליון (הגירעון). כך נכנס יותר הון מאשר הגירעון. העברות העולים (בעיקר מפוליון וגרמניה) היו החלק המכריע, ואלו הלכו ברובן להשקעות בתעשייה. כלומר, השליטה הממשלתית בתעשייה עד קום המדינה הייתה מעטה, והתעשייה הייתה ברובה פרטית. ניתן לראות כאן מעין שת"פ מעמדי – תנועת העבודה מביאה עולים, התנועה הציונית משקיעה בקרקעות וחקלאות, והון פרטי מעולים מקים את התעשייה. המטרה העיקרית של השת"פ הזה הייתה יצירת מקומות עבודה.
- מקום המדינה:
v בשנים הראשונות – צנע.
v 52' – הסכם השילומים.
v 49'-67' – עודף הייבוא = 7 מיליארד $ – מתוכם 5 מיליארד בהעברות חד צדדיות, ו-2 מיליארד בהלוואות. הרכב ההעברות החד-צדדיות: 50% מהממשלה, 30% ממוסדות כמו הסוכנות היהודית, ו-20% מעולים. כלומר, נתח ההעברות מצד העולים – שלפני קום המדינה היה הרוב, הפך למיעוט. כלומר, מקום המדינה המצב מתהפך והמדינה הופכת להיות גורם המימון העיקרי. מקור המימון של כספי העולים נגמר, שכן העולים שמגיעים מגיעים בלי רכוש (שארית הפליטה, ועולי ממדינות ערב שנאסר עליהם להוציא רכוש). מאידך, יש צורך גדול יותר בהשקעה – הן בשל גידול האוכ' והן בשל הצורך ליישב את הגבולות. כך הממשלה ממלאת את החלל – בעיקר מתוך שיקולים לאומיים, אך הצורך הגדל בהשקעה, מול הירידה במימון העולים וצורך הממשלה להיכנס לחלל זה – התבטאה בהתחלה במספר שנים של צנע. מדיניות הצנע נבעה גם מרצון למנוע אי-שוויון קיצוני בין העולים לוותיקים, אך בעיקר הייתה ניסיון נואש לצמצם את C. כלומר חל קיצוב צריכה כך שנוצר חסכון כפוי. מדיניות זו מחזיקה מעמד רק שנים ספורות, ועם תום הצנע – תם גם המימון ע"י החסכון. האלטרנטיבה שעלתה היא הסכם השילומים עם גרמניה ב-52', ואז חזר גם המימון ע"י גירעון.
- אם כך, השורה התחתונה היא שמימון ההשקעות בישראל היה כמעט תמיד ע"י גירעון מסחרי. בתקופת המנדט זה מומן לרוב ע"י העולים, ואחרי קום המדינה – ע"י הממשלה.
- איך כספי הממשלה הגדילו את כמות ההון במשק:
1) השקעה ישירה: הקמת חברות ממשלתיות והשקעה בפרויקטים – בנייה, כבישים, מים, מפעלי ים המלח ועוד. אחרי 67' החלו גם השקעות משמעותיות במפעלים בטחוניים. –דף מצורף- בסביבות 53' הממשלה מחליטה להלאים גם את חברת החשמל (לאחר שזו נכשלת בגיוס כספים בחו"ל).
2) סבסוד השקעות פרטיות: נעשה בדרכים שונות, במטרה לאפשר את התפתחותם של מפעלים. דרך אחת לכך הייתה דרך מרכז ההשקעות.
3) אשראי מוכוון: הממשלה הייתה מקבלת כספים מחו"ל (נניח הלוואות מארה"ב) ומפקידה אותם בבנקים. הבנקים היוו רק צינור, והיו מחלקים את הכספים כאשראי לחברות שונות – ע"פ הוראות הממשלה. לעיתים הממשלה הייתה פשוט קונה מניות של חברות מסוימות – זה היה נוח משום שזה לא נחשב להוצאות של הממשלה ולכן לא חויב בביקורת הכנסת. זה לא נחשב להוצאות אלא רק לשינוי צורת הנכסים של הממשלה. זו היוותה דרך סבסוד שלא חייבה בעצם סבסוד ישיר.
- הסבר לשינוי שחל ב-73': כזכור, ראינו שמ-73' חלה ירידה בצמיחת התוצר לנפש (-דף מצורף-). כיצד ניתן להסביר זאת?
1) המלחמה והוצאותיה: הוצאות הבטחון ירדו מ-33% מהתוצר לפחות מ-10%, בין היתר לאחר חתימת הסכמי השלום. עם זאת, ירידת הצמיחה הייתה פחותה מכך – ולכן הסבר זה בעייתי.
2) האינפלציה: נעצרת ב-75 ובכל זאת קצב הצמיחה נותר כשהיה – הסבר בעייתי.
3) משברי הדלק 73'-79': נגמרו בסופו של דבר – הסבר בעייתי.
4) סיום גל העלייה הראשון (כלומר סיום אפקט קוזנץ): מהווה רק הסבר חלקי.
5) סיום הדבקת פערים טכנולוגיים: זה כנראה הסבר שנשאר מרכזי.
- לוח 11 – צמיחה בטווח הקצר: הלוח בוחן את השפעת גל העלייה בשנות ה-90. כזכור, לפי פונ' הייצור המצרפית – גידול ב-L מגדיל את התפוקה השולית של K ואז תגדל ההשקעה. לפיכך, בתקופה התחלתית מסוימת הגידול ב-L מביא לגידול ב-K (חישוב שמפרט זאת – בדף המצורף). האם המודל הישראלי מתאים לכך? הלוח מראה שב-89' יש סימני מיתון – אבטלה גבוהה, ירידה בהשקעה הגולמית ועוד. המיתון הזה נגמר באופן נחרץ עם עלייתם של מאות אלפי עולים עם תחילת שנות ה-90.
