סיכום מאמר: טלויזיה: פוליסמיות ופופולריות/פיסק

רקע

ביקורות טקסטים ראשונות הראו שהמדיה סגורה אידיאולוגית, ע"י הצפנת אידיאולוגיה. אלתוסר וגרמשי הדגישו את כח הקפיטליזם כתוקף את מתנגדיו הפוטנציאלים. התיאוריות הובילו לראות את הפרט משועבד. מעבר למובן הטקסט, הם העניקו מובנן לעצי, ליחסים החברתיים ולמבנה החברתי – והטלביזיה היתה לגורם מאחיד.

כך תיאורית המשמעות המועדפת של הול. גם מורלי שחקר את הקהל, ובניגוד למחקריו הקודמים שדמו לגרמשי ואלתוסר, הדגיש הפעם טווח רב של תגובות צופים, פעים ועדופויות בטקסט שאיפשרו קריאה פוליסמית.

הכורח הפוליסמי

הגישות הביקורתיות לא מסבירות את הפוליסמיות בטקסט ואת השוני בין חברות קפילטליסטיות שונות. מגוון זה לא מגלה סימנים להטמעות בקרב ההמון חסר המחשבה.

הרעיון המרכזי של המאמר: כדי שהטלביזיה תהיה פופולרית, עליה להגיע למגוון צופים, ע"י היותה טקסט פתוח, המכיל סתירות בלתי פתורות, כך שתתי תרבויות שונות יכולות להבין ממנו משמעויות אחרות. תת התרבויות מגדירות את יחסן/התנגדותן למרכז השליטה. מבנה המשמעויות בטקסט הוא דגם של תת התרבות בחברה בזעיר אנפין.

ניוקומב קובע שכמעט כל היבט של הטלביזיה מסתמך על הסביבה ההטרוגלוטית, ותורם לאופי הדיאלוג של המדיום. השפה, היא עניין חומרי וחברתי גם יחד, לפיכך היא ברת שינוי. יוצרים ומשתמשים כותבים וקוראים, מוענים ונמענים יכולים לעשות בתקשורת דברים שאינם מכוונים אינם מתוכננים ואינם רצויים. אך בעוד שניוקומב רואה את עיקר ההדיאלוג בשפות בטקסט, המאמר רואה את רוב הדיאלוג בין השפות של הטקסט – והצופה. משמע לא רק טקס רב משמעי, אלא גם עמדות חברתיות של הצופים. הזיקה הסמנטת בין author ו-autority. המעמדות השמועבדים יכולים להשתמש בתוצרי התרבות השולטת נגד יצרני התרבות כשיח נפרד אלטרנטיבי וחיצוני. הטלביזיה מנסה לשוא לשלוט במשמעותה באותה הדרך שבה המסכות החברתית מנסה לשוא להשתיק קולות אופוזיציונים.

הדגמה של ביקורת אידיאולוגית

אם נקרא הטקסט מהסצינה של הארט ואישתו (עמ' 177), נגלה שהם מביאים אותנו לקבל את נקודת המבט ההגמונית. קודים טכנים כמו תאורה, תפאורה, מוסיקה וצילום משווים לזוג הארט (הטובים) דמות מצודדת מזו של הנוכל, המוצג בקירוב עם מוסיקה בסולם מז'ורי. הזוג הארט מוצג בהלצה ובמטאפורה מושכת לב. גרבנר הדגיש שהגיבורים נבדלים מהנוכלים בכך שהם נחמדים ומוכשרים יותר. לשני הצדדים מובן שהשגת עושר ושמירתו הם המניע. התאים הגבריים מתכננים והנשים מתגנדרות. שפה טכנית לעומת ביתית, הבחנה בין טוב לרע (אידיאולוגי טיפוסי בטלביזיה הפופולרית, ובכלל זה גם ההבחנה בין האמריקאי הטהור המוסרי, להפך שלו), תכשיטים כסימבול כלכלי (אמצעי חליפין בעיני הנוכל), טעם (הגזמה בתכשיטים) ומגדר (סחורת הגבר) – מדגימים ומשרתים אידיאולוגיות הגמוניות.

אסכולת פרנקפורט מציגה את הצופה חסר אונים לנוכח מניפולצית המפיקים וסמכות הטקסט, המוציאות לפועל את ההגמוניה הדורסנית – ואולי מגדילה את יכולתו של הצופה להתנגד להן.

על דרך החיוב:

פוליסמיות פופולריות והפוליטיקה של הקריאה

תיאוריה ביקורתית אחרת אומרת שהקוראים מזדהים עם הרעים או הטובים לפי הקבלה או אי ההקבלה להרגלי השיח. תיאוריה הקריאה המועדפת הגוזרת מהדה-קונסטרוקציה רואה באי היציבות של המשמעותיות בטקסט משהו שהקורא גוזר ממנו את מה שהוא רוצה (כחלק מהתרבות שלו; תת תרבות אופוזיציונית), ולא הטקסט שותל בו. למעמדות הנשלטים יש כח ליצור תרבות ביחס (/כנגד) לתרבות השלטת. משמע, לא הטקסט עוין את הפושע, אלא אנחנו, כמוטמעים בקפיטליזם. תיאורית המסך תדגיש את האירוניה כסוגה הדורשת מראש ניגודיות והבנה טוב יותר מהדמויות והטקסט (היררכית השיחים). הדה קונסטרוקציה בוחרת את המשמעויות משולי הטקסט, בעוד המאמר מעדיף את הפרשנות של אסוציאציות ועולמותיו הקורא.

מאמרים נוספים של ג'ון פיסק:

קודים של טלביזיה – ג'ון פיסק