ראשיתה של בעיית הבדלנות באפריקה ("תסמונת קטנגה") נעוצה בקביעת הגבולות של המדינות הקולוניאליות שבמידה רבה (אם כי לא מוחלטת) לא הסתמכו על שיקולים היסטוריים, פוליטיים-מקומיים או אתניים כלשהם וכך איחדו במסגרת הטרוגנית אחת קבוצות אתניות שונות ופיצלו בין קבוצות הומוגניות. בתוך מסגרת מלאכותית וכפויה זו לרוב לא נטו המדינות הקולוניאליות לטפח לאומיות ואינטגרציה בין הקבוצות האתניות, מתוך מטרה לשמור על שלטון יציב, ובמקרים רבים הנהיגו מדיניות סלקטיבית על בסיס אתני או גיאוגרפי בהקצאת משאבים, גיוס לצבא, קירוב למוקדי כוח, חינוך, התיישבות לבנה ועוד וכך יצרו קבוצות (או אזורים) אתניות\סוציאליות\גיאוגרפיות מפותחות יותר וקבוצות נחשלות. מגמה זו גרמה להעמקת פערים בין שבטים או אזורים שונים וקיבלה גם מימד אדמיניסטרטיבי (בעיקר גיאוגרפי) בצורת הפרדה בין אזורים בתוך הקולוניה, כמו במקרה של קטנגה בקונגו או ההפרדה בין צפון ניגריה לדרומה.
לפיכך עמדו מדינות אפריקה עם קבלת עצמאותן במצב של מדינה רב-אתנית וחסרת זהות לאומית בה הזיקה של נתיניה נתונה בעיקר לקבוצות האתניות ולא למדינה. במצב כזה התפתחה פוליטיקה על בסיס אתני שיכלה בקלות ובאופן מיידי להוליך להסתייגות ממפלגות השלטון שהתבססו על תנועות לאומיות בעלות אסוציאציה אתנית. כל זאת במצב של תודעה דמוקרטית נמוכה שכלל לא טופחה או שטופחה בחופזה על ידי השלטון הקולוניאלי ובהעדר הבשלה אפילו התחלתית של התהליכים שאפשרו את התבססות הדמוקרטיה במערב (כמו עיור, התבססות מעמד ביניים, תיעוש, שיעורי השכלה גבוהים, עיתונות וכו').
לאחר השלמת המאבק הלאומי נאלצו המדינות האפריקאיות הצעירות להתמודד עם השאלה האם הן מקבלות את המורשת של הגבולות הקולוניאליים, והתשובה המהוססת שניתנה (הקונגרס הפאן-אפריקאי, מנצ'סטר, 45' וועידת עמי אפריקה, גאנה 58', לעומת ועידת הפסגה של הארגון לאחדות אפריקה, קהיר, 1964) ודאי לא תרמה לשיכוך או מניעה של כוחות רוויזיוניסטים ומגמות בדלנות. המצב בו מוקדי ההזדהות של התושבים נסובים יותר סביב הקבוצה האתנית ופחות סביב המדינה יחד עם פערי פיתוח ופערים סוציו-אקונומיים הוביל למתח וקיטוב אתני בין הקבוצות השונות. הירושה הקולוניאלית של פערי מודרניזציה בין קבוצות שונות הובילה לחילוקי דעות בנושאי הקצאת משאבים ופיתוח ולמגמות בדלנות של עניים או בדלנות של עשירים (העשירים לא רוצים לשאת את העניים על גבם או שהעניים רואים את נחיתותם מונצחת תחת שלטון העשירים).
מודרניזציה, התפתחות חברתית והתפתחות כלכלית אינן בהכרח נוגדן לקיטוב אתני, ולעיתים הן אפילו זרז שמעמיק את הפערים והעוינות. כך אירע במקרים מסוימים בהם המודרניזציה (ועימה מגמות כמו ניעות חברתית) הביאה לעירוב והתנגשות בין קבוצות ולתחרות סובייקטיבית ואובייקטיבית על משאבים כאשר קו ההפרדה האתני נשמר גם בערים הטרוגניות.
בעיות אלו, והפילוג האתני ו\או גיאוגרפי הנגזר מהן, היו משותפות לרובן המכריע של המדינות האפריקאיות הצעירות והן שעמדו בבסיס ניסיונות הפרישה של קטנגה וביאפרה הממחישות את הבעייתיות של המורשת הקולוניאלית עימה התמודדו ומתמודדות עד היום מדינות אפריקה.
למעט מקרים בודדים (אריתריאה וצפון סומליה), מאז נסיגת הקולוניאליזם כמעט ולא נעשו שינויים בגבולות המדינות המקוריים ואף מדינה לא נעתרה לדרישות בדלניות. ניתן לראות זאת אך כניסיון להתגבר על "תסמונת קטנגה" מכיוון שהצלחה של מגמה בדלנית אחת הייתה עלולה להתחיל כדור שלג ולהתסיס כל אזור עם פוטנציאל כזה. הסירוב המוחלט לכל דרישה בדלנית יכול להיתפס כאסטרטגיה מוצלחת במניעת פרישתם של חבלי ארץ ממדינות אם.
שנית, בתחילת דרכן העצמאית של מדינות אירופה נתפסה המודרניזציה, מעבר ליעד כלכלי וחברתי טבעי של מדינה במאה ה-20, גם ככלי לקידום האינטגרציה והחלשת הבידול האתני. המודרניזציה הייתה אמורה, למשל, ליצור מעגלי הזדהות חדשים מעבר לשבטיות המסורתית (כמו אגודות מקצועיות או אגודות סטודנטים), העיור אמור היה להוות כור היתוך והניעות החברתית אמורה הייתה למזג בין קבוצות אתניות שונות וכך גם התקשורת, החינוך, הפוליטיקה והסחר. בפועל לא תמיד פעלה המודרניזציה בכיוון הרצוי וקרה שהיא דווקא הביאה קבוצות שונות לכדי התנגשות באותן מסגרות שאמורות היו לעודד אינטגרציה ולהעמקת הפערים בניהן.
בפני מדינות אפריקה עמדה הברירה בין קבלת ההפרדה האתנית וניסיון להגיע למצב יציב במסגרת הקיימת לבין חתירה כנגד הזרם האתני בניסיון לטשטש את הגבולות האתניים. מדינות שבחרו באפשרות הראשונה נקטו, לשיטתו של נויברגר, באסטרטגיות של שליטה אתנית ואסטרטגיות של מניעת סכסוכים. בראשונה התבטאה ההפרדה האתנית בשליטה ואף עריצות ודיכוי של קבוצה אחת על אחרות, השנייה הייתה פייסנית יותר ועיקרה "סחר" בכוח במטרה להגיע לסטטוס-קוו יציב תוך משא ומתן בין קבוצות דומיננטיות לקטנות יותר. מדינות שחתרו לטשטוש ההבדלים האתניים עשו זאת בדרך איטית והדרגתית תוך הימנעות מפלורליזם ממוסד או בדרך מהירה ואגרסיבית של הטמעה, לעיתים כוחנית, של קבוצות משניות בתוך קבוצות גדולות יותר. בתווך, בין הגישה המקבלת את האתניות וזו היוצאת כנגדה, נמצאת דרך ביניים של 'אומות פלורליסטיות' המבקשות לבטל את המתח האתני בדרך של שוויון.
בהכללה ניתן לקבוע כי אף אחת מן הדרכים איננה מתכון בדוק להצלחה. מעבר לעובדה שבאפריקה כיום עדיין קיימות "קטנגות" כגון שאיפות אירידנטיות סומליות באתיופיה וקניה, הסכסוכים בדרום סודן וצפון אוגנדה, קבינה באנגולה ועוד, גם במקומות רבים בהם אין בדלנות על פי קווים גיאוגרפים ממשיכה הבעיה האתנית להוות את מוקד וסיבת מרבית הסכסוכים והמתחים על אדמת אפריקה. מנגד ישנן מדינות שהצליחו להגיע לדרגות שונות של יציבות וסטטוס-קוו, אך כל עוד האתניות ממשיכה להוות גורם משמעותי בחיי היום-יום בכלל והחיים הפוליטיים בפרט ואפריקאים רבים ממשיכים להגדיר עצמם לפי שייכותם האתנית ולא הלאומית, ממשיכה הבעיה האתנית להוות איום על כל מדינה אפריקאית הטרוגנית. לשליט אפריקאי כיום יהיה קשה (בהנחה שירצה בכך) להתנתק ממוצאו האתני ולמנוע סלידה של קבוצות אחרות ממנו (כמו למשל מלס זנווי שתמיד יהיה טיגריני בעיניי האמהרה). ודווקא כאשר אין סוגיה גיאוגרפית וגיאופוליטית עשויה מתיחות אתנית ללבוש גוון מיוחד וחריף, כפי שהתרחש ומתרחש באוגנדה ובורונדי.
לבסוף, הנסיגה מדמוקרטיה והמעבר לשלטון אוטוקרטי או חד-מפלגתי שאפיינו את מרבית המדינות נעשו בתואנה שבאומות מפוצלות מבחינה אתנית השמות פניהן לאינטגרציה עשויה הדמוקרטיה להוות מכשול בדרך למטרה זו משום שרב-מפלגתיות תהיה למעשה רב-אתניות שבה לא תהיה חשיבות לאידיאולוגיה של המפלגות אלא רק לשיוכן האתני. בחירות חופשיות ופלורליסטיות נתפסו כפוטנציאל להעמקת השסעים והיריבות בין קבוצות אתניות שונות, ולפיכך עדיף, בשם הגיבוש הלאומי, שלטון אוטוקרטי. בין אם טענה זו הייתה כנה או ששימשה רק אמתלה, דעתי היא שגם אם אינה מוצדקת היא איננה משוללת יסוד לחלוטין, ולראיה האירועים האחרונים בקניה (בחירות על בסיס יריבות בין הקיקויו והלואו שהובילו לכאוס ושפיכות דמים) לעומת שכנתה אוגנדה (שלטון חד-מפלגתי שמצליח להשליט יציבות במדינה ולקדמה בפרמטרים רבים). כמובן שישנן דוגמאות מנגד כגון טנזניה, אך עצם העובדה שההצלחה של הבחירות האחרונות שם נחגגה בקול תרועה וניצחון יש בה בכדי להעיד על הייחוד של המאורע. דעתי היא שהצפייה המערבית לדמוקרטיה באפריקה יש בה מן הפטרנליזם שאפיין את הקולוניאליזם. הדמוקרטיה המערבית נולדה בחברה תעשייתית שעברה דרך ארוכה, פתלתלה ומורכבת, והדרישה מאפריקה לדלג במחי יד על מה שארך באירופה אלפי שנים היא מעט מופרכת, מה עוד שעם כל זוועותיה של אפריקה האלימות בה עדיין לא מגיעה למימדים של מרחץ הדמים והכאוס (כולל תהליכים של דה-דמוקרטיזציה חריפה ומשטרים רודניים ורצחניים) ששטפו את אירופה במאה ה-20 עד להתייצבות (הטרייה ואולי זמנית) של הדמוקרטיה.
