מלחמת התרבות בישראל – מיפוי חדש / ישעיהו ליבמן
התיאור הדו-קוטבי של מאבק התרבות בישראל – ניתן לרוב להשליך את מאבק התרבות בישראל בין היהודים דתיים לתרבותם, לבין היהודים החילוניים ולתרבותם. שני הצדדים חיים בעולמות שונים של מחשבה, אידיאולוגיה ונורמות.
לפי ישעיהו ליבמן ישנו קונצנזוס שהמחלוקת היא סביב השאלה האם דו-שיח או פשרה בין שניהם, רצויים? אלו שאומרים שכן, נוטים להתייחס למחנה השני בעידון ובסובלנות, תלות והדדיות. מאידך, אלו שמתנגדים לפשרה נוטים לתאר את הצד האחר כקריקטורה קיצונית שלו. אסטרטגיה זו היא יותר אופיינית למחנה הדתי, אך לאחר רצח רבין, גם הלא-דתיים נוקטים באסטרטגיה זו. יגאל עמיר הפך למייצג של המחנה הדתי.
ליבמן מציע תיאור תלת-קבוצתי של המאבק התרבותי פוליטי בישראל – תרבות זה ביטוי למנהגים ונורמות של חיי היום-יום. בישראל יש לנו שלוש תרבויות המתקיימות בחברה:
1) התרבות הדתית-פוליטית:
- באה לידי ביטוי בכתבים רבניים, הרצאות, דפוס ועוד.
- מוקרנת בעזרת עיתונאות עצמאית, תכניות רדיו וכיוצ'.
- הסוכן העיקרי של תרבות זו הוא מערכת החינוך הפורמאלית והלא פורמאלית.
- זוהי תרבות עצמאית – ניתן להשפיע עליה באמצעות תרבויות שונות.
- לרבנים יש יד חזקה והם אלו שקובעים בכל הנושאים באשר הם: ציבוריים ופרטיים כאחד.
2) התרבות הצרכנית-מערבית-פוסט מודרניסטית:
- אדישה למסורת היהודית ואף עוינת לה.
- הביטוי הפוסט ציוני הוא התנגדות של מדינת ישראל כמדינה יהודית: הפרט כאן יכול לבחור לעצמו מסגרת לאומית – אתנית דתית.
- סגנון חיים מערבי, מושך, המשפיע על רוב תחומי החיים בישראל: ספרות, טלוויזיה, הפקות עצמאיות ועוד.
- תרבות בה מס' הישראלים גדל בענייני בורות בכל הנוגע למסורת היהודית.
חשוב להבחין בין ניסיון האליטות התרבותיות והפוליטיות לנתק את עצמן מכל הקשור ליהדות מחד, לבין הציבור הישראלי הרחב המעוניין לספק את צרכיו האישיים והוא הולך ונהיה אדיש יותר ליהדות ולהיסטוריה, מאידך.
ליבמן מציע להסתכל על ארה"ב שם הפטריוטיזם מרוכז בחוקה ומבוסס על החוק. ישנם כאלו בארץ שהשיטה הזו קוסמת להם ואף מאמצים את השיטה (לא במודע). אלו שעושים זאת חושבים שזו החלופה לתרבות הפוליטית-דתית. הפוסט ציוניים והאליטות הדתיות יקדמו את נושא מלחמת התרבות בין החילוניים והדתיים, בטענה שהחלופה היחידה לתרבות הדתית היא החילונית (ללא תוכן יהודי). הם יעמידו את התרבות הליברלית-דמוקרטית (שהיא חילונית / אנושית) כנגד ערכיה של היהדות (שהיא אנטי דמוקרטית / אנטי אנושית).
3) חילוניות-יהודית: מצויה במגוון קהלים המושפעים גם מהתרבות הצרכנית-מערבית-פוסט מודרניסטית, ומהתרבות הדתית-פוליטית, וגם משתיהן ביחד. זאת הביא שני טיעונים:
א. הכחשה של החילוניות-יהודית המגיעה ממתנגדי תרבות זו – בישראל ישנם קבוצות תרבותיות חילוניות אשר זהותם העצמית היא חילונית. יש אפילו מלחמות תרבות או דת בנוגע לשימוש כזה או אחר לכפות נוהג דתי או כלל הליכתי, על הציבור הרחב. אך מצד שני, הזהות הלאומית הקיבוצית מוגדרת בחלקה הגדול במינוחים, ערכים, סמלים שרובם מעוגנים בדת היהודית.
המכנה המשותף של השייכים לתרבות החילונית-יהודית הוא שישנם תחומים בחיים שניתן לקבל החלטה לגביהם שלא על פי ההלכה או פסוקי רבנים. החילוני-יהודי רואה את ההיסטוריה היהודית כסדרה של אירועים שניתן להבין אותם ללא התייחסות לדת. דוגמה שניתנה להבחנה כזו היא נאומו של לינקולן שבו הוא מסביר את טבע מלחמת האזרחים, והוא חוזר ומשתמש במונחים דתיים, ולא בטוח לדעת רבים, אם הוא התכוון אליהם באמת, אם הוא בעצמו מבקר בקביעות בכנסייה. אך אדם לא חייב להיות "דתי" כדי להזדהות עם מונחים כאלו. יש לבני אדם נטייה לזהות את הדת כשפה יחידה בה ניתן לבטא רעיונות של מטרה עליונה. בשעה שאנחנו נמצאים בצרות קשות, קרוב לוודאי שנבטא את רגשותינו במונחים דתיים.
השפה הדתית היא ציורית ודרמטית. כאשר האליטה הדתית מאמצת מושגים חילוניים ומציבה אותם בהקשר דתי, אנו מסכימים שהמושגים הללו נמצאים בבעלות לגיטימית של הדתיים, אך כאשר יהודים-חילוניים מאמצים מושגים דתיים, המושגים נותרו בבעלות הבלעדית של הדת, והחילוניים נחשבים לבוגדים באידיאולוגיה שלהם. מושגים כגון: "מצווה", "משיח" וכיוצ', אינם מושגים דתיים המשמשים את התחום הדתי בלבד. הם מושגים יהודיים, נחלתם של כלל העם היהודי ואנו רשאים להבינם בדרכים שונות.
ב. יכולתה של תרבות זו לשרוד – בארץ נוצרה תרבות יהודית המבוססת על המסורת, אך אינה תרבות דתית. תרבות זו עברה תהליכים של חילון – הקודש חולל.
התרבות העברית עדיין חייה בקרב חלקים מהשמאל הפוליטי, ואף בקרב תומכי הימין הפוליטי.
כיום היא חווה התחדשות המתבטאת במוסדות ובסמינרים בחסות לא-דתית, שבהם נלמדים מסורות, טקסטים וההגות היהודית.
הם אינם רואים את עצמם כחלק מהזרמים הרפורמים או הקונסרבטיבים. הם מקבלים את מעמדו של הרב,, אך מתקשים להיכנע לפסוקי ההלכה.
התקווה עומדת בעינה שצעירי הדור הזה, של התרבות היהודית-חילונית, ייצרו עולם שאין בו "חילוניים" או "דתיים", שבתי הכנסת יהיו כשמם – בתי כינוס ולא מוקד שלל פירוד ומחלוקת.
על פי מחקר שערך מכון גוטמן בשנת 1993, ניתן לאמוד את כמות הציבור החילוני-יהודי בנושא עמדותיהם ואמונותיהם הדתיות: רובם המכריע של הישראלים, על פי המחקר, אינו "דתי" במובן המקובל של המונח, אך הם כן שומרי מסורות רבות.
אלו שכן ממשיכים עם המסורות מונעים על ידי המחויבות והמודעות להמשך קיומו של העם היהודי. אותם יהודים-ישראלים המקיימים חלק מהמצוות הדתיות אך לא את כולן, מהווים את החלק הארי של יהודי ישראל, ואינם מאמינים שאי-קיום מצוות נובע מעצלות. הם הפכו את העניין של שמירת מצוות שאינו כהלכה כביכול, לדפוס התנהגות של היהדות-החילונית.
השאלה המטרידה היא האם יהודי ישראל יכולים להמשיך ולנהל דפוס התנהגות כזה, והאם זה יכול להתפתח לדפוס התנהגות שאינו יהודי באופן ברור?
ממצאיו של המחקר מאששים את קיומה של יהדות-חילונית, אך אינו מאשש את סיכויי ההמשכיות שלה. לפיכך החילוניות היהודית קיימת אך אינה משגשגת.
אז מדוע ממשיך המאבק התרבותי, ומדוע ממשיכים הישראלים לדבר על שתי תרבויות פוליטיות (חילונים / דתיים) ומתעלמים מקיומה של תרבות שלישית זו? ישנן שתי סיבות לכך:
1) הציבור הפוסט-מודרניסטי וציבור החילוני-יהודי שותפים יחד למאבק כנגד התרבות הדתית-פוליטית, המנסה לכפות את הנורמות שלה על כל החברה הישראלית. ישנה תחושה של איום הנובע מהדרישה של מונופול על פרשנות היהדות מצד התרבות הדתית-פוליטית. כמו כן, הסכסוך היהודי / פלשתינאי מעמיד את הפוסט-מודרניסטים וחלק גדול מהחילוניות-יהודית כנגד האליטה הדתית-פוליטית.
2) לציבור החילוני-יהודי חסרה מנהיגות תרבותית. כותבים, משוררים ואמנים רבים מזדהים עם החילוניות-היהודית ברמה האישית, אך כאשר הם יוצרים עבודות, הן בעלות אופי פוסט-מודרניסטי בגלל שהקהל שלהם הוא בכיוון כזה.
יכול להיות שישנו אויב אמיתי, וזה לא התרבות הדתית-פוליטית אלא התרבות הפוסט-מודרניסטית.
בכדי שהתרבות היהודית-חילונית תוכל להתחרות עם התרבויות החלופיות היא זקוקה לחזון ומטרה. לשם אבטחתה של מדינה יהודית נדרש לחזק את התרבות היהודית החילונית. אך היא זקוקה לעמדה ברורה בכדי שתוכל להתחרות ביעילות.
מלחמת התרבות בישראל – מיפוי חדש / ישעיהו ליבמן
