הרעיון המרכזי במחזה "בעלת הארמון" של לאה גולדברג הוא מפגש בין תרבויות וניסיון להגיע לפשרה או להכרעה בין ערכיהן של תרבויות אלה.
לפנינו עימות תרבותי בעל מספר היבטים:
- החדש מול הישן (עבר מול עתיד).
- היהודי מול הנוצרי.
- הישראלי מול האירופאי.
- יצר החיים מול המוות.
1.החדש מול הישן
במחזה קיים עימות בין התרבות הפונקציונאלית (יומיומית, מעשית) הדמוקרטית החדשה עם התרבות
האריסטוקראטית (תרבות של שכבה דקה ומשכילה), הבלתי פונקציונאלית הישנה. בעבר שלטה התרבות
האריסטוקראטית שדגלה באיכותי (ספרים, שטיחים כבדים, תמונות…) לנה קיבלה חינוך איכותי ופרטני – עמ' 71.
התרבות הדמוקראטית היא פונקציונאלית המונית, כמותית , דואגת לרווחת הכלל ובביטול מעמדות. החינוך קבוצתי
(לארמון מגיעות קבוצות לסיורים מודרכים (עמ' 43). דורה מעדיפה דירות קטנות ונוחות (עמ' 22). זאנד משנה
מקצוע לפי הצורך (עמ' 10))
כל אחת מהתרבויות הללו מיוצגת על ידי דמות:
- דורה היא נציגת הפונקציונאליות המודרנית.
- זאברודסקי הוא נציג התרבות הבלתי פונקציונאלית הישנה.
- זאנד הוא המפשר בין שתי הדמויות הקיצוניות הללו.
דורה מציגה גישה פראקטית – שימושית בכל התנהגותה: דואגת לתה, למקום שינה וכו'.
על החדרים הגדולים של הארמון היא אומרת: "…זה יפה, אך לא למגורים!" (עמ' 22).
היא מתייחסת בחיוב לשיכונים עם בנייני "הקופסאות", כיוון שאין הם אוגרים אבק של דורות, ובני אדם רבים יכולים
לגור בהם. גישתה לספרות היא פראקטית: "ואלה הספרים היפים שלך וכתבי היד הנהדרים, לידי מי הם הגיעו?
כמה אנשים קראו אותם?" (עמ' 23).
כסיכום לאישיותה היא אומרת: "… אולי אני חסרה כל חוש אסתטי … אבל אני שונאת את כל הנושנות הזו, את כל
האפר הזה ללא תועלת!" (עמ' 24).
דורה היא נציגת הגישה האנטי- רומאנטיות. היא מתנגדת לעמדה הרומאנטית, הבאה להפריד את האומנות
מהסובב אותה. היא מבקרת קשות את המציאות ההיסטורית, שלפיה היה הארמון סגור בפני אנשי הסביבה, פשוטי
העם. היא מבקרת את ההפרדה בין התרבות הנעלה לבין צרכיו של ההמון – אכילה ושתייה.
בדורה יש התנגדות לרגשנות יתר: "… אני מפחדת, בתכלית הפשטות, מפחדת להיות סנטימנטאלית לגבי כל
העולם השוקע הזה". (עמ' 49).
לעומת דורה יש לזאברודסקי גישה רומאנטית מובהקת אל התרבות, אל האומנות והיופי.
בסיום המחזה, מוצאים בהוראות הבמה התייחסות לזאברודסקי: "יושב בכורסה, בלי נוע, כאילו הוא אחד החפצים
השמורים כאן במוזיאון". (עמ' 120). אכן, זאברודסקי הוא חפץ מוזיאוני.
הוא דבק בערכי התרבות המיושנים, ובניגוד לדורה, מגן על הארמון: "אבל בני אדם התגוררו כאן, חיו את חייהם וחיו
בטוב – וחייהם היו יפים ושלמים לאין ערוך יותר מחיי האנשים היום בקופסאות המודרניות הללו…" (עמ' 22). הוא
סולד מחשמל ומטכנולוגיה (עמ' 22).
הוא סולד מחד- הממדיות של החברה המודרנית: "החיים החדשים הללו, הבנויים כולם על פי מתכונת אחת, אינם
מסוגלים לשאת יופי". (עמ' 23). גישתו מביאה אותו לסלוד מכל רעיון של מסחור ערכים אומנותיים. (הרעיון של
מכירת שטיח מארמונו מעבירו על דעתו) (עמ' 37).
זאנד הוא הדמות המפשרת בין דורה לבין זאברודסקי. אישיותו הפשרנית משרתת את תפקידו הרעיוני. הוא מחפש
את המכנה המשותף או את ההסבר האחר שיגשר בין הדעות המנוגדות של דורה וזאברודסקי. בוויכוח על ערכו
האסתטי של הארמון הוא מוצא פתרון וטוען, כי אלה שגרו פעם בארמון הם היחידים שיכולים לשפוט את ערכו
הממשי (עמ' 22). מאוחר יותר, בוויכוח חריף עם דורה בנושא היחס אל
העבר, אומר זאנד: "בעבר, חביבתי, יש הרבה דברים, אשר גם בני השענים צריכים לדעתם, ואפילו לאהוב אותם.
גם בעברו של זאברודסקי. מה עלינו לקחת מן העבר הזה, נחליט אנחנו. אבל להתווכח אתו על כך? אינני רוצה.
למה? יש לו הזכות לאהוב את אשר הוא אוהב ולשנוא את אשר הוא שונא". (עמ' 48).
בארמון – הרחק מכל יישוב – יחשפו דורה וזאנד את לנה.
לנה היא היופי. בהוראות הבמה לגבייה: "לנה נערה צעירה ויפה מאד וכו'…" לנה היפה מתגלה מאחורי הספרים,
כלומר, היא ערך אסתטי פנימי, שאינו גלוי לעין במבט ראשון.
2. היהודי מול הנוצרי:
זוג ישראלים יהודים העומדים מול זאברודסקי הנוצרי.
זאברודסקי הנוצרי ויחסו ללנה היהודייה.
זאברודסקי אינו "סתם" נוצרי, הוא צאצא של הגמון, קרוב של חשמן וכו' (תמונת הקרוב שלו תלויה בארמון
(עמ' 33,34). הנצרות מוצגת כתרבות מתה.
במהלך המחזה הוא מרבה למלמל פסוקים מתוך הברית החדשה. (את דבריו של ישו). הוא נציג הנצרות.
דורה וזאנד מוצגים כנציגי היהדות. היהדות אמורה לפרוח בא"י. היא קשורה לספרים (עמ' 35). זאנד יתקן את
השעון (עמ' 50) – ביהדות הזמן לא נעצר.
זאברודסקי הוא הנוצרי הטוב, המדבר על פשרה בין הנוצרים ליהודים.
הקשר בין הנצרות לנאציזם מוצג במחזה על ידי מלמוליו של זאברודסקי על יום הדין המתואר בחזון יוחנן – בתיאורי יום הדין יש הד ברור לזוועות השואה הנאצית.
עיון בחזון יוחנן מלמד מספר דברים:
- הקבלה בין זאברודסקי לישו.
- הרעיון על השטן, שיביא לכליאתם של אילו שיהיו נתונים במבחן הנאמנות. הנאמנים לה', שיגורו במקום בו גר
השטן ויעמדו בניסיון יזכו לגאולה. (הארמון כמקום משכנם של הנאצים, בו הוא ולנה הועמדו בניסיון וניצחו).
3. הישראלי מול האירופאי.
המקום מתרחש באירופה. (בעימות זה כלולים גם שני העימותים הקודמים). התרבות האירופאית מוצגת כתרבות
של מוזיאונים (עמ' 23, 42,44) , קפואה (עמ' 104). בא"י, לעומת זאת, יש יצירה, חום (עמ' 16), עתיד, פתיחות
(זאנד משנה מקצוע לפי הצורך. דורה מצילה ילדים למען החברה ולמענם ולא למען עצמה).
במחזה יש עיסוק בחיפוש הזהות התרבותית היהודית.
לזאנד ודורה יש מניעים ישראליים טהורים לשהייתם באירופה. ניסיון להעמיק את השורש התרבותי בארץ בעזרת
ערכיה של התרבות האירופאית. קיים צורך עז ליצור בישראל בסיס תרבותי חדש, ומבחינה זו תלויה התרבות שלנו
בתרבות של אירופה. התלות היא זמנית וטכנית בלבד. דורה מייצגת את הישראלי שמצא את זהותו התרבותית
הבסיסית בארץ והיפנה גבו לתרבות האירופאית. לעומתה, זאנד, מוצג לכל אורך המחזה כמתלהב מתרבות זו,
ולדעתו אסור לוותר עלייה.
4. יצר החיים מול המוות:
דורה מצילה ילדים מ"מוות" בארמונות ומובילה אותם לעתיד (עמ' 120). לנה חיה במרתף, נושאת על גופה את
הרעל – המוות, אך כמהה לחיים (עמ' 106-107). זאברודסקי רואה את עצמו כאדם מת (עמ' 88-89).
חזרה אל הסיכום הראשי של בעלת הארמון
