מבנה
השיר "ירח" בנוי משלושה בתים, בני חמש שורות בכל אחד וכולל חריזה מסורגת בשורות א-ד; ב-ה. מבנה הבתים שובר את הארגון המקובל בשירים הכוללים ארבע שורות בכל בית. הפסיחה המופיעה בכל הבתים בשורה השנייה מבליטה את הציפור (בית א'), הירח (בית ב') והעץ (בית ג') – המייצגים שלוש תופעות המתפרשות כצעצועי האל. עיקרון מבני זה תומך במשמעות ההתבוננות הנפעמת של האדם ביציר הבריאה ובעמידתו הנבוכה מול סודות הקיום האנושי.
מטאפורה והאנשה
1) "גם למראה נושן יש רגע של הולדת" – לשון ציורית המעניקה למראה משמעות אנושית, כאילו מדובר ביצור חי שניתן להבחין ולזכור את רגע בריאתו. משפט זה מחזק את כוונת המשורר הקורא להתפעל גם מתופעות שבשגרת היום-יום נתפשות כבנאליות.
2) "שמיים בלי ציפור זרים ומבוצרים" – זהו תיאור קודר של הוויה קיומית נטולת חיוּת. ציור לשוני זה יוצר אווירה מעיקה המזכירה שהות בעיר הנתונה במצור. הזרות והסגירות של העיר מסמלות את מצב הרוח הירוד של המשורר נוכח מציאות החיים הריקנית.
3) "עומדת עיר טבולה בבכי הצרצרים" – העיר מתוארת כמקום שוקק צער. היא שקועה בבכי הנשמע כמו קינה מתמשכת, המציירת אותה כמשעממת ומונוטונית כמו קולו המטריד של הצרצר. אפשר לראות בביטוי ציורי זה סמל לבכי ייסוריהם של בני-האדם החיים בעליבותם בעיר המאופיינת בזרות ובניכור שבה.
4) "דרך עוד צופה אל הלך" – לשון האנשה המגלה אופטימיות ותקווה נוכח נכונות הדרך, שהיא סמל החיים, לקלוט אליה את ההלך (האדם החי) ולהעניק לו קיום משמעותי וראוי.
5) "והירח על כידון הברוש" – ציור מטאפורי הממחיש זווית מבט ייחודית המחברת בין השמימי והארצי. הירח ניצב על כידון הברוש במה שנראה כמו פנס רחוב המאיר את העיר. זהו מראה מרשים כל-כך (עבור מי שמסוגל ברגישותו להבחין בו), עד שהוא מעורר שאלות קיומיות באשר לאפשרויות החיים בעולם הזה ולמידת החיבור לטבע כביטוי לאושר.
6) "שוקט העץ באודם עגילים" – ביטוי ציורי המשלב לשון האנשה ותמונה מטאפורית היוצרים מבע של שקט יפה. העץ בשתיקתו מותיר את האדם להשתומם אל מול פני הטבע האסתטי. העץ המקושט בעלים או פירות אדומים מסמל את מחויבות האדם לעצמו, בדבר ניסיונו להעניק משמעות לחייו, כי זו לא תינתן לו על-ידי גורמים חיצוניים (מי האגם השקופים והעץ האדום). האדם ניצב מול שלווה בה שקע הטבע, ומכאן עליו להחליט מה יעשה במראות אלו שהם פרי בריאתו של האל.
7) "לעד לא תעקר ממני, אלוהינו, תוגת צעצועיך הגדולים" – במילות הסיום מובלטת לשון ציורית אוקסימורונית, המציגה את תופעות הטבע כולן כצעצועים של האלוהים, ומותירה את האדם להכיר בכורח בחירתו (אם זו בכלל קיימת) מה לעשות בצעצועים הללו. הצעצועים בניגוד לשיוכם החיובי אל עולם הילדות, מופיעים כאן ככלי-משחק מאיימים הנתונים בידי כוחות הגורל העליונים, הנוהגים בהם באדישות מפחידה. הצהרת האדם כי לעולם לא יחדל ליהנות אך גם לכאוב את המציאות בה הוא חי, משרה תחושה חיובית הנובעת ממבט מפוכח שיש בו השלמה מפויסת עם ההכרה בחולשתו כ"נידון לחירות" החייב לעצב את חייו בעולם.
חזרה אל: ירח / נתן אלתרמן – סיכום
