"שום תחושת מקום: מסביבת הדפוס לסביבה אלקטרונית"\ מאירוביץ'
המאמר של מאירוביץ, "שום תחושת מקום: מסביבת הדפוס לסביבה אלקטרונית" עוסק בהשפעות של המדיום על החברה, הווה אומר בדטרמיניזם טכנולוגי, תוך השוואה בין טלוויזיה (תקשורת אלקטרונית) לבין ספר (תקשורת מודפסת).
מאירוביץ עוסק בדטרמיניזם טכנולוגי תוך חלוקת השימוש
במדיום למספר נושאים עיקריים:
- צופני הגישה למדיום
- אופן קבלת המסר: במאפיינים פיזיים של קליטת המסר
- גורם ההתקשרות
- נגישות מובלעת לעומת נגישות מפורשת
- מצבי קשב
1
1. צופני הגישה למדיום:
לכל מדיום יש מערכת קודים שהינם מעין "צופני גישה" לתקשורת.
כלומר, כדי להבין כל מדיום נדרשת יכולת פענוח של קודים, השכלה, מיומנות מסוימת, השונות ממדיום למדיום.
מאירוביץ מותח קו בין יכולת הבנה של מדיום – לנגישות וחשיפה למידע. ככל שיש יותר שליטה בקודי המדיום יש יותר נגישות למידע.
מכאן נוצרת היררכיה מבחינת הנגישות למידע.
לפי מאירוביץ, ככל שמערכת כתיבה יותר מגוונת או שיש צורך בזיכרון של יותר סימנים, כך יורדת כמות האנשים השולטת בה.
התוצאה: כישורי קריאה וכתיבה משפיעים על הגישה לחומר כתוב:
n לאלו היודעים את הצפנים.
n נוצרת היררכיה מבחינת הנגישות למידע על פי רמות שונות של מורכבות הצפנים (מהגרים, ילדים, שכבות סוציו-אקונומיות נמוכות).
טלוויזיה
בניגוד לקריאה וכתיבה הצפייה ב TV מערבת קוד גישה שאינו נחשב בכלל כקוד. כלומר זהו קוד גישה שאינו מוצפן – מדוע? כי הטלוויזיה נשמעת ונראית יותר מציאותית ממשפטים ופסקאות ולא צריך להתאמץ כדי לצפות בה.
טלוויזיה מול ספר
ספר – מורכבות הצופן והמאמץ הדרוש לקריאה מביאים רק בני אדם מסוימים אל ספרים מסוימים. כלומר, ספרים מכניסים קוראים מסוימים למערכות מידע ספציפיות.
טלוויזיה – כל אחד יכול להיחשף למגוון רחב של עולמות ידע במספר שעות.
המסקנה – בשל שיטות הצפנה שונות אמצעי תקשורת אלקטרונים הביאו להתפרקות של מערכות ידע ממוקצעות וממודרות שיצרה סביבת הדפוס כי כל אחד יכול להיות שותף בכל סוג של מידע. כיום קיים שיתוף מידע רחב באוכלוסייה.
2. אופן קבלת המסר
מאירוביץ עוסק כאן במאפיינים פיזיים של קליטת המסר.
בתקשורת אלקטרונית באמצעות חפץ נרכש יחיד (רדיו, TV) אפשר לקבל אלפי מסרים שונים.
כאשר רוכשים ספר מסוים רוכשים עולם ידע מסוים, תוכן מסוים. ניתן לדעת מהספרייה של אדם על עולם התוכן שלו, הזהות שלו, אך לא ניתן לדעת זאת מהטלוויזיה.
בטלוויזיה, המסרים נבחרים בהרבה פחות הקפדה. למעשה בני אדם נוטים יותר לבחור במשבצת זמן לצפייה ופחות בתכנים ספציפיים.
הרגלים אלה מרמזים על כך שהסבירות כי בני אדם יסטו מתחומי עניין המסורתיים שלהם בעת צפייה בטלוויזיה או האזנה לרדיו היא גדולה בהרבה מאשר בקריאת ספרים.
3. גורם ההתקשרות
לפי מאירוביץ, הרבה מהמסרים האלקטרונים נבחרים בהרבה פחות תשומת לב ואבחנה. המסרים של TV ורדיו הם נדיפים ומתפוגגים – ולא מותירים עדות מוחשית לעומת ספר מסוים שנמצא בספרייה. הספרייה בביתנו אומרת משהו על זהות, עמדות, אופי בניגוד לטלוויזיה.
המאפיינים הפיזיים/נגישות הם גם מה שמשפיע על חשיפה של ילדים לתכנים -עם איזה מדיום תהיה לילד חשיפה רבה יותר וכיצד זה מתקשר למאפיין הנגישות?
מדיה שונים עשויים להשפיע בצורות שונות על "מי יודע מה על מי" . הדבר תלוי בנגישות למסרים והנגישות למסרים שונים תלויה במאפיינים הפיזיים של המדיום.
4. נגישות מובלעת לעומת נגישות מפורשת
טלוויזיה פונה לילדים ומבוגרים ולנשים וגברים יחד והופכת אותם לחברים בתוך אותו מרחב מידע. לא רק שהיא מספקת מידע זהה לכולם, אלא שאף חשוב יותר היא מספקת מידע באופן פומבי, כלומר לא רק שכולם יודעים, אלא שגם "כולם יודעים שכולם יודעים".
מכאן שטאבואים חברתיים רבים (בתקשורת מבוגרים ילדים, נשים-גברים) התמוססו בעידן הטלוויזיה. אנשים יראו בטלוויזיה דברים אשר סביר להניח שלא יקראו עליהם בספר.
5. מצבי הקשב
קריאת ספר תובעת יותר מחויבות והתקשרות אישית מאשר צפייה. קריאה היא עבודה קשה לכן הוא יוצר מגזרים שונים באוכלוסייה על פי תחומי ידע.
בטלוויזיה – התמונות והצלילים דוחפים את עצמם לתוך סביבה של בני אדם ומתקבלים ללא כל מאמץ.
המוחשיות קלה יותר לעיכול ולא דורשת קידוד. לכן, אנשים יחשפו באמצעות תקשורת אלקטרונית למסרים שלעולם לא היו טורחים לקרוא עליהם בספר.
הטענה של מאירוביץ היא שכמעט שום ספר לא יכול להגיע לקהל כה רחב שאליו מגיעות תוכניות טלוויזיה. כלומר, טלוויזיה יוצרת שיתוף מידע שבלתי אפשרי בתקשורת מודפסת.
סיכום
המאמר של מאירוביץ, "שום תחושת מקום: מסביבת הדפוס לסביבה אלקטרונית", כחלק מגישת הדטרמיניזם הטכנולוגי, מראה את ההשפעות השונות של טכנולוגיות שונות על אותה חברה ואת הקשר שבין מדיום מסוים לנגישות למידע.
