נקודת מגוז היא נקודה בציור אליה מתכנסים כל הקווים והיא משמשת בכדי ליצור פרספקטיבה ותחושת עומק ולקבוע את היחס בין גדלים של דמויות וחפצים.
נקודת מגוז היא נקודה דמיונית בתמונה אליה מתכנסים כל קווי התמונה בכדי ליצור אשליה של עומק בציור. השימוש שנעשה באמנות בכלי של נקודת מגוז נובע מתוך הצורך לייצג מרחב אשלייתי הדומה למציאות וככזה הוא בעל עומק תלת-מימדי על מדיום שהוא תמיד שטוח ודו מימדי בלבד. בכדי לייצג אשליה של עומק ומרחב תלת-מימדי יש לקבוע היררכיה בין האלמנטים הקרובים יותר לבין הרחוקים יותר על פני ציר העומק הדימיוני שהצייר שואף להדגיש בציור. בכדי לקבוע בצורה מדויקת ופורפוציונית את גודלם של האלמנטים זה ביחס נקבעת בציור נקודת מגוז אחת או יותר שאליה נמתחים קווי עזר דמיוניים או ממשיים בציור וכך הם יוצרים רשת לפיה ניתן לקבוע את הגודל הדמויות השונות. שיטה זו נקראת אקצרות והיא נועדת לסייע לצייר ליצור את תמונתו בהתאם לחוקי הפרספקטיבה כך שעצם מרוחק יופיע כקטן בעוד שעצם קרוב יופיע כגדול.
אחד השימושים של נקודת מגוז שניתן לציין היא מה שקרוי פרספקטיבת שלד הדג שהייתה רווחת באמנות והארכיטקטורה הרומית. בשיטת ציור זו נמשכו הקווים שבציור אל עבר ציר שעליו היו ערוכות נקודות מגוז רבות וכך נוצר מבנה המזכיר שלד של דג.
עם סיומם של ימי הביניים האפלים וחסרי הפרספקטיבה החלו ציירים לחפש דרכים מדויקות לתאר עומק. הגישה האופטית הרווחת לייצוג מרחב למעשה ביקשה, בהתאם לרוח הרנסנס, להנכיח את האדם ביצירת האמנות בתור צופה. כך בשונה ממרחב מופשט שאינו נוגע לאדם הצופה בו ואף מרחיק אותו מעליו, ניתן למצוא בעת הרנסנס מעבר לייצוג המתאים לזווית ראייה של אדם אחד מסוים, ובכך הצופה מקבל נוכחות שלא הייתה לו קודם לכן באמנות. במילים אחרות, הפרספקטיבה הטבעית התחילה כאשר הציור ביקש להתייחס אל האדם הצופה בו ולהכיר בו.
לאחר ניסיונות מוצלחים יותר ומוצלחים פחות ליצור פרספקטיבה בציור על ידי נקודת מגוז, לבסוף הגיעה הפרספקטיבה המדעית שעשתה שימושים בחוקים מתמטיים בכדי לחשב את קווי העזר המתכנסים אל נקודת מגוז ואת גודלם של העצמים השונים בציור בכדי לייצר תחושה דמויות מציאות בעבור הצופה. לא בכל ציור ניתן למצוא נקודת מגוז, אך ציורים המצטיירים לחוקי הפרספקטיבה הקלאסית הוא הפרספקטיבה המדעית יכללו תמיד נקודת מגוז בתוך או מחוץ לגבולות הציור.
