בין המאה ה-2 ל-4, היה משבר בעולם הרומי (פוליטי, חברתי כלכלי) בעקבות מלחמות והפיכות.
הייתה נסיגה מחיי המציאות הקשים, אל תפיסות שמאמינות ברוח ובנפש. עד אז הפיסול הרומי היה מאוד מציאותי ושינה את צורתו לפי המציאות החדשה. האמנות מתחילה "לחשוב" שתפקידה הוא לא חיקוי המציאות – הם מייצרים רעיונות מופשטים ותפיסות של הנפש.
הטררכיה – חלוקת השליטה בקיסרות הרומית בין ארבעה קיסרים ששלטו בה בעת ובעונה אחת.
בתקופה זו:
– הדמויות הן הנדסיות וגושיות, התנועות והבעת הפנים הן קפואות. הראשים גדולים מעל המידה הרגילה, הפרופורציות גוציות ומגושמות.
– המסר עובר באמצעות המרכיבים הבאים: 1. קיפאון של גופים ומחוות נחשב לדרך שמדמה יראת כבוד וקדושה. 2. האחידות והסכמטיות מעידות על היות הארבעה גוף אחד ומאוחד. 3. העיניים מביטות אל האינסוף – מבטאות רוחניות
– הדיוקן הופך מתיעוד החזות הפיזית לסמל של האני הרוחני
– עולם שבו הקנון (חוק) הקלאסי של הטיעון הריאלי של המציאות מפסיק להיות רלוונטי. הפסלים בתקופה זו משמשים את האמנות הרוחנית באותה תקופה.
– האמנות הקלאסית במיטבה חדלה מלהתקיים. במקומו של הסגנון הריאליסטי, המבקש לחקות את המציאות, מופיע סגנון אחר: סכמטי ומופשט יותר, המביע ערכים רוחניים.
קונסטנטינוס – קיסר רומי נוסף, החליט להפוך במאה הרביעית את הקיסרות הרומית לנוצרית. היא מתרחשת תחילה ברומא – ומשם יוצאת הבשורה.
הפסל שלו ככה"נ היה עצום – 10 עד 15 מטר.
מה שנשאר מהפסל אלו האיברים – יד, ראש.
המבט שלו מתבונן אל האינסוף ומבטא את ה"אני הרוחני".
האמנות הקלאסית הייתה למדיאבלית (ימי הביניים), לפני שהייתה לנוצרית: האמנות הקלאסית היא האמנות היוונית והרומית, אמנות שמבקשת ומצליחה לשחזר את המציאות ולשפץ אותה על פי הצורך – כאילו מציאות. זה מנסה לשכנע אותנו שכך נראה המקור. האמנות מחוברת למציאות הפיסית גם כאשר היא משפצת אותה. האמנות הקלאסית הופכת למדיאבלית – רוחנית, לפני שנהיית נוצרית. הכנסייה הנוצרית מחשיבה את הסגנון הלא ריאליסטי והרוחני כתואם לרצונות שלה. האמנות הנוצרית שתונפק על ידי הכנסייה תייחס לסגנון זה את הצלחתו. האמנות הקלאסית משנה סגנון ושפה לפני שהיא מספרת תכנים (כמו בנוצרית): זוהי קלאסיקה רומניסטית – קלאסיקה של אמנות ימי הביניים.
