– מרכיבי העיר הרומית: רחוב העמודים, הפורום, הבזיליקה, בית המרחץ, האמפיתיאטרון, הקרקס וקשת הניצחון. מבנים אלו היו מוקד ההתנהלות החברתית, המסחרית, המשפטית, הדתית והבידורית של העיר רומא.
– הבזיליקה, בית המרחץ והתיאטרון נבנו בהשראת יוון העתיקה. כבר בתקופת הרפובליקה המקדשים ברומא נבנו בהשראה יוונית וזה ניכר ע"י שימוש בעמודים, כותרות ואפיונים יווניים נוספים.
– גם תוכנית המתאר העירונית, המתבססת על רשת רחובות הערוכים בקווים מקבילים וישרים, הניצבים בסמוך, הייתה ידועה כבר ליוונים בתקופה הארכאית.
– הפנתיאון הרומי שנשתמר ברומא מציג רבים ומהמאפיינים וההישגים של הארכיטקטורה הרומית.
הנה מידע נוסף על הבנייה הרומאית כולה על פי שצמן:
עיר מתוכננת = עיר היפודמית
(ע"ש האדריכל היווני היפודמוס ממלתוס שפעל במהלך המאה ה- 5 לפנה"ס, והדגיש את חשיבותה של העיר המתוכננת). עיר מתוכננת מוגדרת כעיר הבנויה רחובות ישרים וצולבים, מחולקת לרובעים (אינסולה = מיבנן), המתחשבת בכיווני רוחות, בכיווני שמש וכד'… מסתבר שכבר במסופוטמיה ובמצרים העתיקה נמצאו ערים כאלה… הערים הרומיות שנבנו בעיקר מהמאה הראשונה לפנה"ס ע"פ התפישה ההיפודמית… שני הרחובות העיקריים של העיר ההיפודמית הרומית היו צולבים זה לזה – הקרדו וה-דקומנוס.
הקרדו – כיוונו תמיד צפוני-דרומי. ע"פ רוב הוא התחיל בשער-העיר והיה מקורה חלקית. משני צדדיו של הרחוב היו מדרכות רחבות ומעבר להן חנויות שונות (בערים גדולות יותר היה יותר מקרדו אחד – קרדו ראשי, וקרדו משני…).
הדקומנוס – שכיוונו היה מזרח-מערב צלב כאמור את הקרדו. בעיר הרומית, במקום המפגש בין ה"קרדו" ל-"דקומנוס" עמד ע"פ רוב מבנה בשם "טטרהפילון" (= ארבע-שערים) מונומנט הבנוי כאילו-מבנה שהרחובות עוברים בתוכו… באנטיפטריס, בקיסריה וגם בירושלים אנו יודעים כי היו "טטרפילונים" (זה של קיסריה לא נמצא עד כה).
שערים – השערים בעולם הרומי הוצבו כמונומנטים שתפקידם לפאר את העיר… לעיתים הוצבו שערים ב"פורום" (כיכר העיר) ולעיתים כחלק מן החומה. באימפריה הרומית הוקמו מאות (כ- 600) שערים. גם הדריאנוס בנה באיליה קפיטולינה (בשנת 135 לערך) ארבעה שערים מונומנטליים (שערי ניצחון) : ביניהם גם באזור שער-שכם וליד מצודת ה- אנטוניה (קשת ה-"אקה-הומו" הינה בעצם חלק משער מונומנטאלי).
פוצולנה – אפר וולקני – החומר בו השתמשו הרומיים כחומר מליטה – הבטון עליו דיברנו קודם.
אופוס סקטילה – (= מעשה קטעים) שיבוצי אבן בדוגמאות שונות (בעיקר בריצוף).
בסיליקה – (מ-בסילאוס = מלך) מבנה להתכנסות ציבורית (הכנסייה אימצה מבנה זה ונראה את זה אחרי זה).
פריסטיל – חצר פתוחה, סביבה שורות עמודים תומכי קרוי.
אטריום – חצר פריסטילית גדולה.
פדסטאל – קוביה גדולה המשמשת בסיס להגבהת עמוד.
פילאסטר – עמוד "מודבק" לקיר.
קשת מקלה – קשת שתפקידה לפזר לחץ ומשקל ע"מ שלא ייפלו על אבן אחת. ע"פ רוב בנו קשתות מסוג זה מעל למשקופים שהיו עשויים מאבן אחת.
נימפיאום – (מזרקה ביחיד… = ברבים "נימפיאה"). הנימפיאום, מתקן בו המים נשפכים מתוך פיות של חיות אל תוך אגנים ו/או בריכות. ע"פ רוב שימשו מתקנים אלה לנוי… אולם גם תפקיד פונקציונאלילקחת מים בכדים (אם כי בתקופה זו כבר קיבלו בתי-העשירים את מימיהם באמצעות " אמות מים " או אפילו באמצעות צינורות חרס.
אמות מים (אקוודוקט) :
ה"אקוודוקט" (אמת-מים) – הוא מתקן שנועד להעביר מים למרחק, ע"פ רוב לשם מטרות חקלאיות. כבר מ- תקופת הברונזה הראשונה נתגלו במסופוטמיה "אמות-מים"… בעת העתיקה (תקופה אשורית- תק' ה"ברזל") ידעו לחפור פירים וחפרו ניקבות כאלה למרחקים של עשרות מטרים (ניקבות אל נחפרו ע"פ רוב ע"י כמה צוותים בעת ובעונה אחת)… בתקופה ההלניסטית התפתח תהליך האיור (אורבניזציה) ונבנו אמות-מים רבות לצרכים עירוניים… חלק מאמות אלה נבנו עקב צרכים אסטרטגיים מתחת לאדמה או לבתים… בתקופה זו התפתח המתקן הנקרא "גיחון" – מתקן הפועל על עיקרון "כלים-שלובים" ונבנה ע"פ רוב מחוליות אבן או חרס. הבעיות המרכזיות של השימוש ב- "גיחון" הן ראשית – שהגיחון עקב הלחצים שנוצרים בתוכו, מוגבל לגובה שאינו עולה על 50 ס"מ… ושנית – בעיות אחזקה המוצאות ביטוין בעיקר בסתימות. הרומאים שנזקקו לכמויות מים אדירות (עד המצאת הברזים, כל שימוש במים הצריך זרימה של כמויות גדולות בהרבה מהצריכה), זיהו את שתי הבעיות, העדיפו לבנות "אמות-מים" אפילו המחיר הצורך להעבירן ע"ג גשרים ומתקני הגבהה.
על מנת לחשב את הבדלי-הגבהים לצורך הקמת "אמות-המים" היו מודדים הרומים ומחשבים את השיפועים באמצעות מכשיר צפייה בשם "גרומה" דרכו היו צופים אל מוט מדידה בשם "לטה"… כך ידעו הם הן לבחור את הנביעות הנכונות, והן לחשב את השיפוע הנכון ל-"אמות המים" (שיאפשר מחד את זרימת המים בכוח הגרביטציה, אך מאידך שיהיה אחיד ומספיק מתון). הרומאים המציאו גם את ה"כורובטס" – מעין פלס ראשוני דמוי שולחן. אמת-המים שנחשפה מתחת ל-ארמון-הנציב בירושלים נבנתה בטכנולוגיה זו.
בעיה נוספת אותה לא כל-כך הצליחו הרומאים לפתור היא בעיית שקיעת ה-"טרוורטין" ("נטף נחלים")… כשטמפרטורת המים עולה, (מה שע"פ רוב קורה כאשר מי מעין יוצאים לחלל האוויר) הם משקיעים באמות המים חומרים סידניים הנוטים להתגבש… חומר זה הנקרא בשם "טרוורטין" יוצר סתימות…
אמות המים שהובילו מים לצרכים עירוניים היו אמות-מים מקורות, ע"מ לשמור על המים מפני זיהומים. בעיר רומא לתקופותיה הוקמו לא פחות מ- 11 אמות-מים, הארוכה מהן באורך כ- 90 ק"מ. במקום בו הגיע האמה ל-חומת העיר נהגו להקים "קסטלום" – מתקן שיקוע לחומרי הסחף. בהרבה מקרים שימש מתקן זה גם כמקום חלוקת-המים… חלוקת המים המקובלת בעיר הרומית היתה: 1/3 לבתי-המרחץ, 1/3 למזרקות, ו- 1/3 לבתי-האמידים ובתי המלאכה – ומכל אלה בסופו של דבר אל מערכות הביוב. (רוב הציבור קיבל את המים מן המזרקות).
בתי מרחץ :
תרבות הרחצה לא היתה דבר מובן מאליו בעת העתיקה… מתקני רחצה המצביעים על הקפדה על ניקיון ו/או עידון הגוף – היו מקובלים בצורה ברורה רק מהתקופה ההלניסטית. מתקן חימום המים הראשון לרחצה נקרא בשם "בלינאה"… מהתקופה הרומית בלבד – רואים לראשונה שימוש באוויר חם המוזרם תחת "קלדריום" (חדר-חם) שרצפתו "צפה" (מוגבהת) מעל עמודים. שיכלול נוסף הנזקף לזכות הרומאים – "לבני טובולי" (חלולות) שאפשרו הזרמת האוויר החם ב"קורות" (מעין מרזבים אנכיים בתוך הקירות) – מה שאפשר חימומם של חדרים שלמים.
… וכך בעצם פעל בית המרחץ : באמצעות ה-"פורנקס" (תנור) שנמצא במפלס נמוך מרצפת ה"קלדריום" – היו מרתיחים בדודי ברונזה את המים (לכדי אדים). את האדים היו מזרימים ל- "היפוקאוסט" (שיטת החלל בין העמודים שהיה מתחת לרצפת ה"קלדריום"), משם היו האדים עולים כלפי מעלה בתוך מרזבי "לבני ה-טובולי " – וכך חומם ה"קלדריום" הן מרצפתו והן מקירותיו… ב-"קלדריום" היו גם אמבטיות אשר מולאו במים חמים שחוממו מעל לתנורים…
סדר חדרי בית-המרחץ :
– פלסטרה = חצר (ע"פ רוב פרסטילית = עמודים) להתעמלות, ספורט, חילוץ-עצמות וכד'
במרכזה היתה בריכת טבילה ("פיסקינה").
– אפודיטריום = חדר הלבשה (מלתחה – לעיתים עם תאי אכסון לבגדים).
– פריג'דריום = חדר צוננים – עם בריכת טבילה של מים קרים (רגילים).
– טפידריום = חדר מים פושרים (חדר הסתגלות).
– קלדריום = החדר החם בעל ה"היפוקאוסט"…
* בבתי-מרחץ רבים, מעל ל"קלדריום" ו/או ל"טפידריום" היתה תקרה קמרונית – זאת על-מנת שהטיפות
שהתעבו מהאדים תנטופנה לצדדים ולא מלמעלה על ראשי המתרחצים…
* בעבר מקובל היה לחשוב שפיזור האוויר החם נעשה באמצעות מפוחים – דעה בה רוב הארכיאולוגים מטילים כיום ספק.
בבית-המרחץ ובסביבתו עשו גם טיפולים קוסמטיים וטיפולים לטיפוח הגוף, אולם לבית-המרחץ נהגו להגיע לא רק על-מנת להתרחץ ולעדן את הגוף, אלא גם כבילוי-חברתי שיכל להמשך שעות-ארוכות. במרחצאות הרומיים נהגו להתרחץ ערומים, לכן היו מועדי-רחצה שונים לגברים ולנשים…
ד ר כ י ם :
הרומאים היו גם הראשונים ש- סללו דרכים, ואת על-מנת לענות על שני צרכים עיקריים:
א. לאפשר ללגיונותיהם לנוע במהירות (כ- 20 ק"מ ביום) ממקום למקום.
ב. לאפשר גישה ותנועה מנהלתית קלה לכל אתר ואתר ברחבי האימפריה.
ע"פ רוב הם השתמשו בדרכים קיימות (מוקדמות להם) אלא שהם יישרו, פלסו והרחיבו נתיבים אלו לשימושם. שיטת ה"סלילה" של הרומאים כללה: הנחת מצע רך של גיר כתוש על הדרך, הנחת אבנים קטנות (מעין חצץ גס) על מצע הגיר… ועל כל אלה הנחת פלטות של אבן. תיחום רוחב הדרך נעשה גם הוא באמצעות אבנים. רוחב הדרך הרומאית נע בין 3 ל- 7 מ'. בשיטה זו הרומאים "סללו" אלפי קילומטרים של דרכים בכל רחבי האימפריה.
לאורכן של הדרכים נהגו הרומאים להציב "אבני מיל."… אבנים אלו הונחו במרחקים של "מליה פאסום" – 1,000 צעדים כפולים (= כ- 1,500 מ') זו מזו. "אבני המיל" הוצבו ע"ג כנים שהתנשאו לגובה כ- 2 מ' ועליהן כתובות חרוטות (לעיתים גם צבועות) האחת (העליונה) בלטינית והשנייה (התחתונה) ב-יוונית. בכתובת העליונה (בלטינית) היו מצוינים שם הקיסר שבתקופתו נסללה הדרך – יחד עם שם אביו ותאריו… ואילו בכתובת התחתונה (ביוונית – שהיתה בעצם השפה המדוברת ואותה הבינו כמעט כולם) נרשם המרחק אל העיר הקרובה. את המרחקים וספירת אבני-המיל התחילו מה"טטראפילון" של העיר או מעמוד מיוחד שעמד בשער העיר… לאבני המיל היתה בעצם משמעות פוליטית שנועדה להראות את מעשי-הרומאים (סלילת דרך היתה הרבה מעבר ל"כבישת" הכביש, כי לצד הדרך הקימו הרומאים מצודות-הגנה, בורות מים, חאנים ועוד)… כמות אבני-המיל שנמצאו בארץ – רק באזור צפון-הנגב מעל ל- 450 (לעומת כ- 75 אבני-מיל בכל בריטניה) מלמדת על חשיבות דרכי ארץ-ישראל בניהולה של האימפריה הרומית… עיקר הדרכים נבנו בין המאה ה-1 למאה ה- 3 לספירה. עד המאה ה- 3 נעו הרומאים בדרכי א"י בעיקר ברגל… מהמאה ה- 3 ואילך הם השתמשו בעגלות לא רק בתחומי הערים אלא גם בדרכים הבין-עירוניות.
