דרך הסתכלות ב-3 פסלים של 3 אמנים שונים שפיסלו את אותו נושא בתקופות שונות ברנסנס, נבין את הסגנון הייחודי של הפיסול בתקופה זו. התבוננות ביצירות אלו מהמאות 15, 16, 17 מראה כי מדובר בתהליך.
פיסול הנושא הוא דוד בהקשר למלחמתו בגולית. נרטיב מלחמתו של הקטן לעומת הגדול. מלחמת דוד וגולית נתפסת כפרומו למלחמתו של ישו ברשעים. דוד הוא ייצוג של מידת הענווה (הנצרות) הנלחמת במידת היוהרה. אנשי הרנסנס רואים בדוד איש רוח ואיש מעשה. הוא מודל של המנהיג, אב טיפוס לישו, ולמאמין.
דוד של דונטלו, 1430-1424, מוזיאון הברג'לו, פירנצה – פסל גבוה כגודל אדם. היצירה מייצגת את הפיסול האיטלקי במאה ה-15. דוד אחרי הקרב הוא פסל ברונזה של גבר עירום שהצופה יכול לראות מכל עבר. יש כאן חזרה למקורות הקלאסיים, חידוש אמנותי מאז העת העתיקה (עירום בימי הביניים, ביוון הקלאסית, נחשב לחידוש ראשון לאחר ימי הביניים). דוד של דונטלו נראה כגיבור קלאסי המזכיר את הפסלים היווניים. כחלק מן המגמה של החייאת העת העתיקה, חוזרים לאלמנטים המוזכרים: פיסול חופשי, עמידה כיאסטית, עירום, ברונזה.
דונטלו מציג בפסל גוף "אמיתי" של נער מתבגר. הגוף מורכב משילוב של פרופורציות קלאסיות עם המרכיבים הלקוחים מהסתכלות במודל חי ספציפי: החזה צר, הגוף נשי, העמידה ארוטית וחושנית (ניסיון לחקות את תקופת יוון הקלאסית). הפסל בנוי לפי שיטה של אלכסונים ומשלב את צורת ה-s הגותית. הצופה מתבונן ביופיו האישי של הנער ובגבורתו. יש נוצה המלטפת את רגלו של דוד והיא עולה מהקסדה עד למשך כף רגלו- המשמעות היא שיש פה הוספה של ארוטיקה (נשיות). פרובוקציה בעזרת השימושים הרבים בכלים שנותנים חושניות כמו הכובע והמגפיים שיוצרים סוג של הסתרה אשר מעלה גירוי, סקרנות ומציצנות.
דוד של מיכאלנג'לו, 1504-1501, גלריית האקדמיה, פירנצה– הפסל עשוי משיש וגובהו 4 מטרים. הפסל מייצג את המאה ה-16. הפסל הענק שקוע בהתבוננות פנימית ובהרהורים לפני הקרב עם גוליית. דמותו של דוד מסמלת גדולה, כוח, עוצמה, יופי, אומץ לב, תבונה. דוד הפך להיות דוד כסמל. הפסל חזיתי, שליו, אינו יוצר קשר עם הצופה. הצופה משתתף עם דוד במצב הפסיכולוגי בו הוא נתון- חששות וציפיות לקראת המאבק. הפסל מייצג את הרנסנס הבשל, הבאת האמנות ליד השפה האידיאלית שלה.
דוד של ג'נלורנצו ברניני, 1623, גלריית בורגזה, רומא– הפסל עשוי משיש ומייצג את הפיסול האיטלקי במאה ה-17. דוד מוצג ברגע דרמטי, כאשר הוא מסובב ומכופף את גופו כדי לזרוק את האבן. אצל ברניני דוד לבוש, בניגוד ליצירות הקודמות. המתח לפני הפעולה ממלא את כל הדמות. הפסל של דוד עומד להטיל את הקלח בגוליית שלא נמצא שם (לעומת הפסל של דונטלו, שם הוא תחת רגליו), אבל אנו יכולים לדמיין אותו. הגוף הוא מעין קפיץ שאוגר בתוכו את המתח. זה נראה על פניו ועל גופו של דוד. הבעות פניו של דוד מדברות בעד עצמן- הגבר המהורהר והאידיאלי, פניו מביעות מתח. הדמות פוסעת בחלל ומעסיקה את הצופה. הוא נראה מהורהר ומביט בנקודה מסויימת בחלל, אך אין שום קרבה רגשית- כך שאנו שותפים למצב פסיכולוגי אך אנו מרוחקים. הצופה רוצה לחוות את דוד מכמה זוויות ראייה כדי לממש את היצירה, מה שדורש ממנו לזוז סביבו כל הזמן, לעומת היצירות האחרות בהן אנו מגלים את כל המידע באופן חזותי, ללא צורך להביט מכל הזוויות.
השוואה בין דוד של דונטלו לדוד של מיכאלנג'לו:
דמיון: בשתיהן יש את שתי התופעות עליהן מדבר וזארי – תחיית האמנות הקלאסית, תיאור משודרג של המציאות.
שוני: השרירים אצל אחד והחוסר בהם אצל האחר. מבט חולמני לעומת מבט ממוקד; בחירה מודעת שבוחרים שני היוצרים בשלב אחר בנרטיב: של דונטלו אחרי הקרב (רפיון פיזי ואינטלקטואלי), של מיכלאנג'לו לפני הקרב (ממוקד בהתכוננות לקראת, הגוף עדיין נינוח- עמידה כיאסטית, הידיים מתכוננות למעשה).
מה מתרחש אצל הצופה בכל אחת מהיצירות?
אצל דוד של דונטלו– לא כלום, כי כלום לא הולך לקרות. דונטלו לא כיוון לכך שהצופים יראו את גבו של דוד, אלא באופן פרונטלי, בדומה לתבליט. אין גימור בחלק האחורי של הפסל.
אצל דוד של מיכלאנג'לו– חוסר שקט אצל הצופים. צפייה לתנועה. דוד ממוקד בדבר מה מחוץ לפריים. הצופה מחויב למעורבות. מיכלאנג'לו מצפה מהצופה שינוע סביב הפסל. והפסל נראה מאחור בהתאם. דויד של מיכלאנג'לו הופך עם הזמן לקלאסיקה, אשר השפיעה רבות על התרבות. פרסומת של ליוויס- שיוצרת אידאל גברי, יופיו של המוצר ויופיו של הפסל.
