הפרעת זהות דיסוציאטיבית DID – בעבר נקראה "הפרעת אישיות רבת פנים" או "הפרעת אישיות מרובה". (מתואר בסרט "האימה שבפנים"). באדם אחד מתקיימות כמה אישיויות המציגות בזמנים שונים: סגנונות התנהגות, ערכים, אמונות -הנבדלים זה מזה. כל אחת מהדמויות מפגינה רמות שונות של שכחה – אמנזיה לגבי הדמויות האחרות, ויתכן שאחת הדמויות תהיה מודעת לקיומה של דמות אחרת. כמו כל מנגנון הגנה, גם כאן יש רמות שונות של הדחקה (פרננדו פסואה משורר פורטוגלי כתב שירים ב70 סגנונות ועל כל סגנון חתם בשם. יש עקביות רבה בשיריו בכל זהות בה השתמש. הוא עצמו ביקר תחת זהות של אחת האישיויות , אישיות אחרת . מתעוררת השאלה אם הוא עצמו אינו סובל מהפרעה זו, או שפשוט רב כישורים).
בהפרעה זו כל דמות מושלמת בפני עצמה. בכך שונה ההפרעה מסכיזופרניה. המילה סכיזופרניה אמנם מורכבת מהמילה פיצול אלא שאין מדובר בפיצול אישיות אנכי אלא אופקי. כלומר בסכיזופרניה הפיצול מתרחש בין השכל לבין הרגש-אדם אומר דבר עצוב וצוחק. בהפרעת זהות דיסוציאטיבית הפיצול אנכי – יש כמה אישיויות עצמאיות. כל המערכות השכלית והרגשית פועלות באופן עצמאי ועקבי. כמו בסרט כל אחת מהדמויות שתוארה עצמאית לחלוטין מבחינה נפשית. וכך, במקביל יש כמה אישיויות עם מופעים שונים. כל דמות תופיע באותו מופע לאורך כל הדרך. מטפלים שנתקלו בהפרעה זו מדווחים שהשוני בין הדמויות הוא לא רק בדעות ובמחשבות אלא גם במצב הבריאותי שלהם – לחץ דם שונה למשל. נשים שסבלו מהפרעה זו דווחו על מחזור שנמשך כל החודש כל פעם כשהייתה דמות אחרת.
הקריטריונים האבחנתיים של הפרעה זו –
- יש שתי זהויות או יותר או מצבי אישיות מתמשכים.לכל אחת התייחסות,תפיסה,תופעה,חשיבה שונה.
- לפחות שתים מהזהויות דומיננטיות בהתנהגותו של האדם ואין בעיה לזהות אותן (בסרט היו שלוש דמויות בולטות מאד)
- חוסר יכולת לזכור מידע אישי חשוב ובהיקפים גדולים מכדי שנוכל להסביר את זה בשכחה רגילה.
- נבדקה ונשללה אופציה פיזיולוגית אורגנית-שההפרעה לא נובעת מבעיות אורגניות, הרעלת חומרים – אלכוהול סמים. או מצבים בריאותיים כגון גידול סרטני בראש.
כאשר מופיעה ההפרעה DID יש פצלים לאישיות. ההבדלים בין הפצלים אינם רק במראה, סגנון דיבור, יכולים להיות הבדלים בבדיקות פיזיולוגיות, לדוג' מספר למשקפיים . הפצלים מציגים עצמם כבעלי גיל שונה, מין שונה, דומיננטיות יד שונה. מטופלת של דפנה – היו לה מצבי ניתוק, בפגישה אחת, מספר פעמים הפכה להיות מישהי אחרת. לרב לפצלי האישיות שמות שונים, לפעמים אין ממש שם אלא כינוי "הזונה", "השתלטנית", "הצדקנית".
ה"אישיות הפונדקאית" היא האישיות שפונה לטיפול, היא בד"כ הדמות הטובה, חרדה, מדוכאת, מציגה עצמה בשמה הקלאסי, מרצה ומצפונית.
יש סוגי פצלים שמופיעים בשכיחות גבוהה ויש להם מכנה משותף בין המקרים, האפיונים של הפצלים שמופיעים בשכיחות גבוהה: ילדותיים, מפוחדים, מחפשים אהבה, זוכרים אירועים טראומטיים.
התפקיד של הפצלים: כאשר לאדם יש בעיה שאינו מסוגל לראות אינו מודע או לא רוצה להתמודד איתה, הדבר יבוא לידי ביטוי בדמות הפצלים.
יש פצלים שמדריכים וחונכים, יש פצלים רודפניים, מבקרים, חושבים עלינו מחשבות רעות. פצלים מבטאים דחפים אסורים, מיניים, תוקפניים, אנטי-סוציאליים. יש פצלים נקמניים (בסרט הדמות של ויקטוריה נוקמת באם ובאה בחשבון איתה, או נוקמת באבא???)
הפרעת אישיות דיסוציאטיבית – התפתחה כאסטרטגיה היסתגלותית לנסיבות ילדות בלתי נסבלות. ככל שמשיגה דרגה גבוהה יותר של אינטימיות כך הופכת להיות בלתי מסתגלת, ככל שהאישיות המרכזית מאבדת שליטה, זה פחות ופחות מסתגל. (בסרט היא נעלמת מהלויית אביה והולכת לבר).
מהלך ההפרעה – שכיחות של 1 ל10 אלף (בערבון מוגבל). בעיקר נשים 80%, יתכן שזה בגלל שבעבר אשה היתה צריכה להיות מאופקת ולא להחצין.
מהופעת הסנדרומים ועד אבחון ממשי לוקח בין 5-7 שנים.
יכולות להיות אפיזודות ויכול להיות מהלך רציף. תקופות שזה יותר חזק ותקופות פחות חזק.
אין בהפרעה רמיסיה ספונטנית, נדיר שזה יחלוף ולא יעבור ללא טיפול.
יתכן שמישהו שבא בשל דכאון לטיפול ומטפלים בדכאון, הטיפול יפתור גם את בעיית DID מבלי שידע על כך.
ילדים
ילדים שאובחנו בבגרותם בהפרעות אישיות דיס' מצאו שכבר בגיל 3 היו מבשרי הפרעה: התנהגויות דומות לטראנס- כמו התקפי זעם, שמחה שאי אפשר לעצור.
תנודות ביכולת – מצבים של מישהו מאוד מוכשר ומופעים של מאוד לא מוכשר.
(בסרט כשהיא מרביצה למשקוף זו הדרך שלהם להראות מה עובר לה בראש??)
תנודות במצבי רוח – שמחה, פתאום עצב, כעס, התלהבות, דכאון ללא קטליזטור.
הכחשה מוחלטת של התנהגות מסויימת. אנו מיחסים לילדים האלה שקרנות, לעתים זה בוטה במיוחד וקיצוני. לא צריך לפתור את זה ב"הילד משקר" זה צריך להדליק נורה אדומה.
במסגרות – מתנהג בצורה הפוכה בבי"ס ובבית. התנהגות שניכר בה סיכון עצמי בלי רקע של דכאון וכולל פגיעה עצמית. דוג' ילד שלא נותנים לו לראות טלויזיה מגיב בתוקפנות, שובר דברים, דופק את הראש.
בגיל ההתבגרות הופך בד"כ מבנה של הפרעה זו למורכב יותר. יש צורך ביותר אנרגיה. הדמויות הופכות להיות אוטונומיות יותר. בגיל הבוגר יותר אנחנו ביקורתיים כלפי פנים וחוץ, דמיון ומציאות,לכן יש צורך במשהו יותר דראסטי.
הדמויות הופכות ליותר אוטונומיות עד שלא מחוברות לחולה.
מחקרים שנעשו על מתבגרים שאובחנו DID הראו שאצל בנות יש שני דפוסים:
- דפוס כאותי, אימפולסיבי, מתירנות מינית, שימוש בסמים, פגיעה עצמית. לרב אובחנו בטעות כאימפולסיביות והסטריות, חסרות שליטה ואף סכיזופרניות.
- דפוס המנעותי, דכאוני, חסרות אנרגיה, כאבי ראש
אצל בנים יש 3 דפוסים:
- אקטיבי, אנטגוניסטי, עושה נגד ודווקא. קבוצה שמתעמתת עם החוק או עם ביה"ס, מאוד אגרסיבים
- דכאוניים (כמו הבנות)
- עיסוק רב בהומוסקסואליות – כל גבר יש בו חלקים נשיים ובנשים אלמנטים גבריים. לאשה יש פחות קונפליקט עם החלקים הגבריים מאשר לגבר עם החלקים הנשיים.
איפה שיש קונפליקט בלי פתרון צריך את הדמות.
ברב המקרים מתחיל תהליך בילדות המוקדמת. ילדים משתמשים ביכולת ההדמיה הטבעית (משחקי נדמה לי) יצירת חברים דמיוניים שאיתם משוחחים ומשחקים.כשהעולם מתמלא חברים אמיתיים הולכים ופוחתים החברים הדמיוניים. כשלילד אין חברים אמיתיים, המבוגרים לא מספקים לו מספיק הגנה, לא קיבל מספיק פידבקים לגבי דימויו העצמי , חווה טראומות, התעללות מינית – השיטה שהיתה יעילה כשהיו ילדים (נדמה לי) ממשיכה גם לבגרות בדמות חברים דימיוניים.
הפרעת זהות דיסאסוציאטיבית DID.לכולם יש מצבי ניתוק נורמאליים. ילדים "מאמצים" חברים דמיוניים (יכולים לדבר עם עצמם) כשאין להם דרך להתמודד עם קשיים אמיתיים. כשאדם ממשיך להיות במצבי ניתוק שפוגעים בסדר היום שלו המצב הופך להפרעה.
פוטנציאל להפרעה דיסוציאטיבית.לא כל מי שעברה ניצול מיני מפתחת הפרעה זו. נשאלת השאלה מה הפוטנציאל להפרעה זו. כמה מרכיבים:
- צריך שיהיה פוטנציאל דיסוציאטיבי. יש אנשים עם מנגנון ניתוק מפותח וזמין.אלו אנשים שקל יותר להפנט. המדובר במבנה מולד או אולי גנטי.ניתן להפנט 85% מהאוכלוסייה ויש רצף בין אלה שקל יותר להפנט ועד אלה שקשה להפנט. 15% לא ניתן להפנט.אלה שקל להפנט בקלות יכולים לבחור במנגנון זה כשיהיו במצוקה.
- חוויות טראומטיות מציפות של ניצול מיני או פיזי אחר בילדות– ל% 97 מאלה שהובחנו כסובלים מ did הייתה היסטוריה של ניצול מיני או פיזי אחר בילדותם. 68% מהם חוו את שניהם .
- חוויות טראומטיות אחרות כמו מוות או אובדן של אנשים משמעותיים בעיקר כשהמוות היה לעיניהם.
- השפעות סביבתיות תרבותיות – יש גירויים תרבותיים (למשל סרטי סופרמן) שמעלים רעיונות– זה מעלה רעיונות ובשעת מצוקה אנשים ינסו פתרונות לא מקובלים.
- חוסר הכלה/הכלה לא מספקת – כשאין דמויות שעוזרות לילד להתמודד עם מצבים טראומטיים.
הטיפול – יש שתי שיטות טיפוליות.
- לעזור למטופל לזהות את הדמויות השונות ואת הפונקציונאליות שלהן- מה תפקודי הדמויות. הרעיון הוא לתת לו שליטה לגבי כניסות ויציאות של הדמויות. כך יהיה מודע מתי הן נכנסות ואולי ידע לנטרל את כניסת הדמות או להתכונן אליה.ניתן גם בשיטה התנהגותית-לאתר את הגירוי ולזהות דרכים התנהגותיות. עובדים עם מטופל בשיטה זו כשאין לו מוטיבציה לטיפול.
- השיטה הבאה עדיפה וניתן עבוד אתה כשיש למטופל מוטיבציה-בשלב ראשון פועלים להשיג מודעות לדמויות השונות ובשלב שני להבין לעומק את המשמעות והפונקציונאליות ומטפלים בצורה כוללת כדי לפתור את הבעיה.כך, אם מטופל נתקל בדמות תוקפנית בדמיונו,מלמדים אותו גם להגיב לדמות ולכעוס עליה(להיות תוקפן כלפיה).פועלים בגישה הדינאמית.
בחזרה אל: הפרעות דיסוציאטיביות
