היחיד מושפע מתהליכים קבוצתיים, אבל גם משפיע על הקבוצה, ויכולתו להסתגל לחיים החברתיים קשורה במיומנויות החברתיות שיש לו. מעבר ללחצים קבוצתיים או אי הסכמה עם חברי הקבוצה, כל פרט הוא ייחודי והוא מפתח מאפיינים אישיים המשפיעים על מקומו בקבוצה ומושפעים ממנו. לאינטליגנציה החברתית (גארדנר) יש שני מרכיבים:
- אינטליגנציה בינאישית: משמעותה רגישות לזולת ויכולת להבין מה מניע התנהגות של אחרים, כיצד ניתן לעבוד עם אחרים ביעילות, כיצד להנהיג וכיצד להיות מונהג.
- אינטליגנציה תוך-אישית: משמעה הבנת הרגשות העצמיים והיכולת להתבסס עליהם כדי לכוון התנהגות.
בתוך האינטליגנציה החברתית ישנם משתנים פסיכולוגיים רבים כגון אמפתיה, רגישות לזולת, בוננות עצמית ועוד – יש הטוענים שמתאים יותר לכנות רגישות חברתית, את מה שגארדנר מכנה אינטליגנציה חברתית. רגישות חברתית היא מיומנות חשובה שבעזרתה ניתן להסתגל ולהתמודד עם החיים החברתיים. הרגישות החברתית היא מיומנות שיש לכולנו במידה זו או אחרת, ולמרות הניסיונות הרבים לבנות מבחנים הבודקים רגישות חברתית, עדיין אין כלי תקף ומהימן הבודק משתנה זה. רגישות חברתית מתפתחת כתוצאה מאינטראקציה עם אחרים, בכל כיתה ישנם טיפוסי תלמידים קבועים הממלאים תפקידים חברתיים שונים: התלמיד החכם, הליצן, היפה, ישנו המנהיג וישנו הקונפורמיסט והמרדן. תפקידים חברתיים אלה מתפתחים לרוב מתוך המשוב שמקבל הפרט מן הסביבה. כאשר ילד רואה שצורת התבטאותו מעוררת תגובות של צחוק והוא משרה אווירה טובה סביבו, הוא זוכה למשוב מן הסביבה ומבין שהוא ניחן בחוש הומור, היות ותכונה זו מעניקה לו יחס חיובי מצד הקבוצה, הוא יטה לטפחה ולפתחה וצעד אחר צעד, יפתח הילד התנהגות של "הליצן". אותה התפתחות יכולה להתקיים גם לגבי תכונה מולדת – יופי. קיימות שלוש מיומנויות חברתיות:
- פופולאריות היא מידת ההערכה הכללית שלה זוכה הפרט מבני קבוצתו. הפרט הופך פופולארי תודות לתכונות שונות המזכות אותו ביחס חיובי מצד החברה, תכונות כמו: יופי, אינטליגנציה וכישורים חברתיים שונים. משוב מצד הקבוצה מעודד את הפרט לפתח תכונות מסוימות ולעכב אחרות ובכך תורם לעיצוב אישיותו. נמצא שלילדים פופולאריים יש דימוי עצמי גבוה יותר מאשר לילדים שאינם פופולאריים – למרות שאין לדעת האם הדימוי העצמי הגבוה הוא זה שהפך את הילד לפופולארי, או שדווקא המשוב החיובי שקיבל מהחברה הוא שפיתח בו את הדימוי העצמי החיובי – סביר להניח שהקשר עובד בשני הכיוונים.
הקשר בין הישגים לימודיים ואינטליגנציה לבין מידת פופולאריות משתנה עם הגיל: בגיל צעיר הישגים לימודיים מנבאים במידה טובה את מידת הפופולריות של התלמיד, אבל המעמד של אלה יורד בכיתות הגבוהות יותר. גורם נוסף המשפיע על הפופולאריות הוא הרקע החברתי והכלכלי. ילדים הנמנים עם מעמד חברתי וכלכלי גבוה יותר הם לרוב פופולאריים יותר, זה יכול לנבוע הן מהאפשרויות החומריות הפתוחות בפני הילדים:הרבה משחקים חדישים, הם יכולים להזמין חברים לשחק עימם וגם מפאת היחס החיובי של החברה למעמד ולכסף. שלושת המשתנים הנ"ל: דימוי עצמי, הישגים לימודיים ורקע חברתי וכלכלי, יכולים במקרים מסוימים להשפיע באופן הפוך על הפופולריות, כאשר מאפיינים אלה נתפסים כמוגזמים (שחצן מידי, חכם מידי, עשיר מידי) הם גוררים דווקא יחס שלילי מצד הקבוצה. נמצא שקיימים מספר משתנים המשפיעים על מידת הפופולריות שחשובות בעיני מתבגרים בארץ: (1) עזרה לאחרים (2) חוש הומור (3) שיתוף פעולה (4) יוזמה (5) הצלחה בלימודים (6) מראה נאה. טווח השונות ברמת הפופולאריות גדל עם הגיל. הדבר עשוי לנבוע ממודעות חברתית הולכת ומתפתחת עם הגיל ומרגישות לתכונות שונות ומובחנות. ישנן תכונות שבגיל צעיר אינן מובילות לפופולאריות ובמהלך השנים השפעתן גדלה לעומת תכונות המקנות פופולאריות בגיל צעיר אך מאבדות מחשיבותן בגיל מבוגר. תכונה שאינה מעניקה פופולאריות לגיל הצעיר אך חשובה למתבגרים היא בעל יוזמה. הסבר אפשרי לתופעה זו היא שבכיתות הנמוכות חופש הפעולה היחסי של התלמידים הוא קטן יותר, סמכותו של המורה היא יותר חד-משמעית ובלתי ניתנת לערעור ולכן אין מקום רב כ"כ ליוזמה מצד בני הכיתה. בגיל הזה הקונפורמיות בשיאה ולכן אין הילדים מגלים יוזמה רבה. בכיתות הגבוהות חשובה אפשרות הביטוי העצמי והחשיבה העצמאות, לכן, תלמיד בעל יוזמה המסוגל להעלות רעיונות ולהוציא דברים אל הפועל מוערך יותר. תכונה של יכולת ספורטיבית אינה כלולה ברשימת התכונות המאפיינת ילדים פופולאריים בארץ, לעומת זאת בארה"ב קיים מתאם גבוה בין יכולת ספורטיבית ופופולאריות. פופולאריות אצל המינים נקבע עפ"י פרמטרים שונים: בקרב הבנות שמירת סוד, לבוש לפי צו האפנה ויופי חשובים יותר. בקרב הבנים חשובים יותר יזמה, מנהיגות כוחנית ויכולת להסתדר עם הבנים האחרים.
- מנהיגות: היכולת של אדם להשפיע על אחרים ולהנהיגם משתנה בהתאם לתנאים כגון המשימה או המצב הנתון. נמצא כי השיפוט המוסרי של המנהיגים הכיתתיים גבוה יותר יחסית לממוצע. כמו כן נמצא שמנהיגות מנבאת הסתגלות טובה במעבר לחטיבת הביניים. ניתן להבחין בין שני סוגי מנהיגים:
- מנהיג חברתי: דואג לקשרים תקינים בין חברי הקבוצה, היות ומדובר במצב ממושך יחסית ולא בהתמודדות נקודתית עם משימה. מעמד זה הוא יציב יחסית. המנהיג החברתי בכיתה יכול להיות הילד שיפשר במריבות ושיעודד הבהרות ובירורים במקרים של קונפליקטים כדי למנוע פילוג בכיתה.
- מנהיג משימתי: לעומת המנהיג החברתי, המנהיג המשימתי מוביל את הקבוצה לעבר מטרה מוגדרת. מפני שמדובר במטרה מוגדרת ולרוב חד פעמית. המנהיג המשימתי עשוי להשתנות בהתאם לכישורים הנדרשים לשם ביצוע המשימה הספציפית שמולה עומדת הקבוצה.
בעיקרון מהות מעמד המנהיג הוא לשמר את הקבוצה כיחידה מלוכדת בעלת קשרים פנימיים טובים. עם זאת ייתכנו מצבים בהם המבנה הקבוצתי הופך להיררכי: בראש הפירמידה ניצבת קבוצת ילדים פופולאריים ובתחתית הפירמידה ניצבים הילדים החלשים יותר שאין בכוחם להשפיע על הקבוצה והם נאלצים להיכנע לרצונם של החזקים. תכונות המעניקות פופולאריות אינן מעניקות מנהיגות בהכרח, על המנהיג להוכיח את עצמו כדי לרכוש את עמדתו, עליו לבטא בהתנהגותו בנוסף לתכונות החשובות למנהיג (מהימנות ויושר, יוזמה, כושר ארגון וסדר וכושר הבעה) גם תכונות המאפיינות את הצד הפופולארי שלו.
- חוש הומור: חוש הומור היא אחת מהתכונות החשובות שמקנות פופולאריות, אדם בעל חוש הומור מסב לנו תחושת עונג ולכן אנו חשים אליו חיבה ומשיכה. ילדים החשים כי סביבתם מוקירים את חוש ההומור שלהם פועלים כדי לחזק ולשפר מיומנויות חברתיות והופכים פופולאריים.
מהות ההומור היא יצירתיות: היכולת לראות את הדברים באור חדש וליצור קישורים מפתיעים, שאינם קונבנציונאליים, אבל בעלי הגיון מקומי כלשהו. אחת הסיבות לתחושת תענוג למשמע בדיחה היא מן היכולת להבין את "העוקץ" . בדיחה דומה לחידה: היא מציגה קשרים באופן חדש אותם עלינו לפענח אלמנט זה של יצירת קשרים קיים תמיד. באופן כללי, עם הגיל גדלה ההעדפה להומור שכלתני הדורש מאמץ אינטלקטואלי ויורדת ההערכה להומור מוחשי המבוסס על דברים חיצוניים (כמו אדם החליק על קליפת בננה). בגיל צעיר ילדים מעדיפים הומור מוחשי, לאחר מכן גדלה ההעדפה למשחקי מלים מתוחכמים ולאירוניה, לקראת סוף גיל ההתבגרות יורד ערכו של ההומור המוחשי ועולה ערכו של ההומור השכלתני – התפתחות זו ניתנת להסבר כמלווה את ההתפתחות הקוגניטיבית הכללית. היכולת הגדלה לפתור בעיות מורכבות יותר גורמת לכך שהתענוג המופק מפתרון בעיות מורכבות גדל, והולך ופוחת התענוג המופק מהבנת דברים המובנים מאליהם.
במצבים חברתיים תפקידי ההומור מגוונים:
- מצד אחד הומור וצחוק הם ביטויים של שמחה. בחברה שלנו ביטויי שמחה מעודדים וביטויי עצב גורמים לדחייה. ילד מדוכא לא יהיה אהוד על חבריו, לעומתו ילד הנהנה לצחוק ולהצחיק ימשוך אליו אנשים ואהדה. ילד בעל חוש הומר נתפס גם כצוחק וגם כמעורר את חבריו לצחוק.
- תפקיד נוסף ממלא ההומור: הורדת חרדה. כאשר צוחקים מנושאים מעוררי חרדה הם נעשים פחות מפחידים.
- תפקיד נוסף: השמעת ביקורת ושחרור תוקפנות. בגיל ההתבגרות ילדים מפתחים את האירוניה. שימוש באירוניה מאפשר להם לתקוף את חברת המבוגרים ולבקר אותה בדרך אלגנטית ויעילה. שימוש בהומור אינו נחשב לתוקפנות ואינו נחשב כראוי לעונש, אבל באמצעותו ניתן להעביר מסרים שאמירתם הישירה עשויה לגרור תגובה שלילית חריפה.
חוש ההומור הוא היכולת לייצר הומור ולא רק להינות ממנו. למעשה מדובר ב-2 תכונות שונות שרובנו ניחנו בהן במידה מסויימת. יוצרי ההומור זוכים ליחס חיובי יותר מאלה היודעים רק להינות ממנו. המושא אליו מופנה ההומור משפיע על המשוב החיובי שלו יזכה בעל חוש ההומור: כאשר הומור יוצא מתוך הקבוצה לעבר מישהו חיצוני, יש להניח כי הוא יזכה לתגובה חיובית של הקבוצה. לעומת זאת אם הוא מופנה כלפי בן הקבוצה יש להניח כי הוא יזכה לתגובה חיובית פחות. ניתן להסביר זאת ע"י מושג הלכידות: קבוצה הצוחקת יחד ונהנית מאותם דברים היא קבוצה מלוכדת. אך כאשר יש בתוך הקבוצה אחדים צוחקים ואחדים נלעגים, הקבוצה הופכת בלתי מלוכדת.
חזרה אל: פסיכולוגיה בחינוך – סיכומים
