אתיקה של הנאורות – הנאורות הזמינה את בני האדם להפעיל תבונה בניהול חייהם, כאשר הציווי של קאנט מציב את האתיקה על בסיס לוגי, לפיו יש לפעול כך שנוכל לרצות שהחלטתנו תיעשה לחוק כללי. למשל, מבחינה לוגית אי אפשר לרצות שהאדם ישקר, כי אז כל מושג האמת והשקר יקרוס. הוא הקצין וחשב שאסור לשקר גם במקרה שהאמת עלולה לפגוע, שכן על השקר אנחנו נושאים בוודאות באחריות לבחירותינו. זוהי אתיקה דאונטולוגית המדגישה את החובה המוסרית, בניגוד לאתיקה טלאולוגית המדגישה את המטרות שאנו רוצים לקדם.
גישתו של קאנט מדגישה את הרציונליות והאינדיבידואליזם, מאפשרת עקרונות מוחלטים ומובילה לדגש על הנכון ולא על הטוב.
הקאנטיאניזם מתיישב בעקרונותיו עם האתיקה הנוצרית, אך לא בשיטותיו, כיוון שלא האמין בציות עיוור לחוקי האל, אלא האמין בחקיקה עצמית הנובעת מתבונתו של האדם, שבאה לו מהאל. הוא הרחיק את הדגש מהמסורת ומדמויות המופת של אריסטו, וקידש את הבחירה במעשה הנכון משום שהוא נכון, קרי כיוון שעמד במבחן הלוגי של הצו הקטגורי.
הביקורת כלפי הקאנטיאניזם מדברת על עיקרון הניתנות להכללה, וכן מתנגדת ליכולת הגזירה האוניברסלית של עקרונות מוחלטים מהצו הקטגורי. בנוסף, העשייה מתוך חובה ולא מתוך רצון בעייתית בעיני מבקרים רבים. החובה הזו גם תפסה כיוון אל החובות השליליות בעיקר, קרי אנו בעיקר מחויבים לא לעשות מעשים שיפריעו לחירות האחר, אך כמעט שלא מחויבים לבצע פעולות כדי לסייע לצמיחתו.
חזרה אל: פילוסופיה של החינוך – סיכומים
