פרק א:
תיאור של היישוב בו מתרחש הסיפור – פרבר העצים, שלפני 20 שנה חיו בו גויים (קצפים) עשירים בעלי חורשות וגינות, וכיום חיים בו יהודים רבים אשר גרים בצפיפות. מתוך התיאור מובן כי המחבר מעביר ביקורת על אורח החיים היהודי. הגויים שחיו בפרבר העצים נדחקו מחוץ לו, למרחבים, שם הם עוסקים בחקלאות ומגדלים בקר, צאן וכלבים.
למרות השתלטותם של היהודים על היישוב, אישה נוצרייה אחת נשארה לשבת בו – שקוריפינשטשיכא, אישה אלמנה ונטולת ילדים, אשר מגדלת ילדה אסופית יתומה ששמה מארינקא, כלב גדול ששמו שקורפין (שלא ברור האם הוא נקרא על שם גבירתו או להיפך). שקוריפינשטשיכא מתעקשת שלא לעזוב את ביתה, למרות ששאר הנוצרים עזבו את המקום, והדבר גורם למריבות בינה לבין תושבי האזור היהודיים. כחלק ממריבות אלה היהודים זורקים פסולת לחצרה של שקוריפינשטשיכא, שוברים את גדרות העץ שלה ומשתמשים בהן להסקה, שולחים את נעריהם להציק לה, ועוד, ובתגובה אף היא זורקת זבל לחצרות הגובלות בביתה ומשסה את כלביה בנערים היהודים. בנוסף, שני הצדדים מגביהים כל הזמן את הגדרות שבין שטחיהן. במהלך הזמן שקוריפינשטשיכא מבדילה את עצמה משכניה, מגביהה עוד ועוד את גדרותיה ונמנעת מלעבור בשכונה וברחובות הראשיים, פרט לימים בהם היא מביאה את הפירות שגידלה אל השוק. ביתה של שקוריפינשטשיכא כאילו "מפנה עורף" לרחוב, מכיוון שאין חלונות בחזית שלו, דבר אשר מרגיז את היהודים החיים באיזור, ואשר באים לבית המדרש הצמוד לבית שקוריפינשטשיכא. בנוסף, מאחת מפינות הבית יוצא מוט שמונח בגובה של אדם, וכאשר הולכים ברחוב אנשים בלילה הם נתקלים בו ונפגעים, ולכן תחושתם של היהודים היא שגם הבית בעצמו הכריז עליהם מלחמה. גם שקורפין, כלבה של שקוריפינשטשיכא מאיים ומטריד את היהודים, ובכל פעם שמישהו מהם עובר ברחוב, הוא נובח עליו ומפחיד אותו. יתרה מכך, כאשר גנב ניסה להתגנב לחצרה של שקוריפינשטשיכא, שקורפין הרג אותו בנשיכה בצווארו.
תיאור ביתה של שקוריפינשטשיכא: החצר המרוצפת מסודרת ונקייה, ולפני הבית ישנו דשא וחבלי כביסה תלויים על עצים. בצד החצר ישנו מבנה לבעלי החיים – אורווה לסוס ששמו גוצי, אבוס לחזירים ורפת לפרה, ומאחוריהם יש מקום לאשפה, מלונה לשקורפין ושקורפין בעצמו. בקצה המרוחק של החצר מתחיל הגן, שבו צומחים עצי הפרי של שקוריפינשטשיכא, ושם ישנה מארינקא בקיץ בצריף קטן.
מארינקא (המתוארת כערה יפה אדמונית ומושכת) עובדת בחצר, וכמעט ולא יוצאת ממנה, וכאשר הנערים היהודיים עוברים ברחוב הם נצמדים לחורים בגדר ומציצים עליה.
פרק ב:
הפרק פותח במשפט: "לכל דבר בעולם יש בן-זוג, ואף לדירת שקוריפינשטשיכא. ובן-זוגה שלה – הוא הבית בעל הגג הכפול, השני לה בשורה, העומד אצלה כתף בצד כתף ומחיצת קרשים גבוהה מפסקת ביניהם". בהמשך מוסבר שכמו שבני זוג לא תמיד חיים בשלום, כך גם בתים אלה, בהם חיים שקוריפינשטשיכא מחד והיהודי חנינא-ליפא, אשתו ציפא-לאה ובנם נוח. היהודים עברו לבית זה לאחר שהגוי שגר בו עזב, ומרגע הגיעם אליו החל מאבק בין חנינא-ליפא לשקוריפינשטשיכא, אשר צעקו, קיללו, זרקו דברים זה לחצרו של זה, ופעם אפילו חנינא-ליפא סטר לשקוריפינשטשיכא.
במקביל מסופר על גג ביתם של משפחת חנינא-ליפא: העץ של הגג נרקב והחל להתפרק, ולכן חנינא-ליפא בנה מעליו גג נוסף מרעפים, אותו העמיד על ארבעה מוטות מעל לגג הישן. שני הבתים עמדו זה מול זה, האחד עם שני גגותיו והשני מכוסה עפר אשר צומחים עליו צמחים באביב.
כאשר שקורפינשטשיכא וחנינא ליפא נתקפים באיבה גדולה עד כדי טירוף הם יוצאים כל אחד לחצרו ועוסקים בעבודות פיזיות קשות שלא דורשות חשיבה, תוך כדי ששקורפינשטשיכא מכה את כל הנקרה בדרכה (שקורפין, מארינקא, החזירים…), ומשתי החצרות עולות צעקות של אנשים וחיות, וברקע העגלונים הצעירים עומדים בחוץ ומריעים.
* סוף האקספוזיציה
פרק ג:
היחידים מבין דיירי בתים אלה שלא התערבו במריבות ביו מארינקא ונוח, נער ונערה בני אותו גיל אשר התיידדו כבר בילדותם.
מסופר כי לפני שמשפחתו של נוח עברה לגור ליד בית שקורפינשטשיכא, גר שם אדם אותו כינתה מארינקא "הדוד סירפים", יחד עם בנו מקרקא. הדוד סירפים הגן על מארינקא מפני שקורפינשטשיכא, והיא ובנו היו משחקים.לפני שהדוד עזב את השכונה הוא ביקש משקורפינשטשיכא שלא תכה את מארינקא יותר מדי, ולאחר לכתו מארינקא נשארה לגמרי לבד ובילתה את כל ימיה סגורה בחצר, מכיוון ששקורפינשטשיכא, אשר הלכה לעבוד בגן, אסרה עליה לצאת משם. יום אחד היא שמעה קולות מן החצר הצמודה, ושקורפינשטשיכא אמרה שהיהודים עברו לשם, ושמעכשיו על מארינקא לשמור עוד יותר על החצר ועל הבית, כי כל היהודים הם גנבים. מאריקא היתה מרכינה את ראשה, אך ברגע בו שקורפינשטשיכא היתה יוצאת משטח הבית, היא היתה מציצה על החצר השכנה דרך סדק בגדר ומביטה על חנינא-ליפא, אשתו ובנו החרחר שנראה למארינקא נער יפה וזריז, דבר שגורם לה לתהות האם גם הוא יהודי.
יום אחד מארינקא ראתה מבעד לסדק את נוח כשהוא מתכנן לזרוע זרעים בערוגה שעדר ליד הגדר. השניים התחילו לדבר, בפעם הראשונה, כאשר תחילה נוח הסביר למארינקא מה הוא מתכנן לזרוע והזמין אותה לעזור לו, והיא אמרה לו שהזרעים לא יניבו ירקות מכיוון שאין די שמש במקום זה וסירבה להצטרף אליו.
פרק ד:
נוח ומארינקא הפכו לחברים, והחלו מבלים זמן רב בשיחה מבעד לסדק בגדר. נוח סיפר על ביתו הקודם בכפר, ומארינקא מספרת על העבודה בגן ובחצר, ועל פחדיה מלינה לבד בצריף. נוח שואל אותה היכן הוריה, והיא עונה שהיא לא יודעת, דבר שממלא אותו ברחמים. נוח מביא למארינקא שאריות של מטעמים שאמו הכינה, ומארינקא מביאה לו מפירות החצר. יום אחד סיפרה מארינקא לנוח שיש לשקורפינשטשיכא סוס קטן בחצר, ונוח ניסה לשכנע אותו לתת לו להיכנס ולראות את הסוס, אך מארינקא סירבה ואמרה שהדודה תהרוג אותה.
יום אחד נוח שמע את צעקותיה של מארינקא והבין שהדודה מכה אותה. הוא החל דופק על הגדר, ואימו משכה אותו הביתה בכעס על כך שהוא יוצא מדעתו בגלל ש"המכשפה מכה את השריצה". בשיחתם הבאה שאל נוח את מארינקא מה שקורפינשטשיכא עשתה לה, והיא הראתה לו את ידה המצולקת ואמרה שהיא צבטה אותה. נוח שאל למה, ומארינקא ענתה שזה בגלל שהיא אסופית – ביטוי שנוח לא מכיר, ומנסה לברר את משמעותו אצל אימו, שלא עונה לו.
פרק ה:
מאחורי חצרות הבתים ומעבר לשכונה היהודית ישנו קרפף – שטח הפקר, שלא שייך לאיש, והוא מוקף בחצרות וגינות, ובתוכו עומד עץ זקן וגדול. נוח נוהג ללכת לקרפף, לשוטט בו ולטפס על העץ, ממנו הוא יכול להשקיף גם על גנה של שקורפינשטשיכא. יום אחד הוא מחליט לעשות פרצה בגדר בין גנה של שקורפינשטשיכא לקרפף, ותוך כדי שהוא חפר באדמה הגיע שקורפין מן הצד השני ועזר לו לחפור. כאשר החור מתחת לגדר הגיע לגודל שאגרוף, הגיעה מארינקא למקום ואמרה לנוח בפחד ללכת כי הדודה בגן, ושיחזור מחר. למחרת נוח לקח איתו את הקרדום של אביו והצליח לעקור את אחת הקורות של הגדר.כאשר מארינקא הגיע, נוח קרא לה ולשקורפין לצאת, ושלושתם בילו ושיחקו זמן מה בקרפף. לאחר מכן ביקש נוח ממארינקא שתראה לו את הגן של שקורפינשטשיכא ולבסוף היא הסכימה. השלושה נכנסו לגן, ונוח ראה והריח את כל התפוחים והפירות האחרים שגדלו בו, רץ בין העצים, אכל מן הפירות, זרק את אלה שלו היו בשלים, ומילא את כיסא בפירות מובחרים, בעזרתה של מארינקא. כאשר הוא חזר הביתה הוא הניח את הפירות בין השחת של עליית הגג, כדי שיבשילו.
מאז הפך הקרפף למקום המפגש של נוח ומארינקא, ויום אחד מארינקא הכניסה את נוח לחצר של שקורפינשטשיכא, הראתה לו את הצריף שלה, את בעלי החיים וכו' (מצוין שנוח הרגיש מוזר להתבונן על החצר שלו ועל אבין מן הצד השני). נוח שאל היכן היא ישנה בחורף, והיא ענתה שעל הרצפה בבית שקורפינשטשיכא ולפתע התחילה לבכות, ונוח הבטיח לה שהוא יבוא לבקרה כל יום. נוח עמד בהבטחתו, ואף הביא למארינקא חלק מארוחותיו. כאשר אימו ראתה שהוא מרזה התחילה מהומה – חנינא ליפא רצה להכות את נוח, ושקורפינשטשיכא הכתה את מארינקא. כתוצאה ממקרה זה הוריו של נוח מנעו ממנו לצאת אל הקרפף ואף סתמו את הפרצה בגדר, עד שהגיע החורף והשלג, אשר מנעו גם הם מן השניים להיפגש.
כאשר הגיע האביב נשלח נוח ללמוד ב"חדר", ומארינקא לא הבינה למה הוא לא מגיע אליה., בכל פעם ששמעה את אימו קוראת לו היתה רצה ביחד עם שקורפין לעבר הגדר, בתקווה לראות את נוח, אותו היא כינתה בלשון חיבה "נוי".
פרק ו:
הוריו של נוח מכריחים אותו ללכת ל"חדר", למרות שהוא לא רוצה. אימו מנסה לשדל אותו בעזרת מטעמים, ואביו מאיים להכות אותו עם חגורתו. נוח ברח מה"חדר" הראשון ומהשני, ואז נלקח למלמד שנקרא ראובן-הירש, אשר היה שותה בזמן השיעורים, ואז מכה את תלמידיו. נוח ברח עשר פעמים מראובן-הירש, ופעם אחת, כאשר המלמד ניסה להכותו, נוח בעט בבטנו וברח. בעקבות כך, אף מלמד לא הסכים לקבל אליו את נוח, והוא העסיק את עצמו בגידול יונים, ובמשחקים עם חברו מקרקא (בנו של הדוד סירפים, שגר בעבר בביתו של נוח) מפרבר הקצפים (הנוצרים), שאף הבטיח להביא לו כלב. בנוסף יונים ולכלבים, חשב נוח גם על מארינקא, אך מסופר ש"כשנכנס נוח ל"חדר" הוריד את "הדבר הזה" לתוך המרתף של הלב ונעל בפניו. לכן, כאשר שוטט נוח בשכונה, הוא נמנע מלהגיע לקרפף, כדי שלא יתקל במארינקא. יום אחד לא יכל עוד להתאפק, והלך לקרפף, ולפתע קפץ אליו בשמחה שקורפין, והובילו אל מארינקא שישנה מתחת לעץ. נוח העיר אותה, והיא משכה אותו אליה לאדמה בזרועותיה. מאז היו השניים שוב מבלים בקרפף, וגם כאשר מארינקא היתה עסוקה בעבודתה, נוח היה הולך לשם. נוח סיפר למארינקא שהוא לא מוכן ללכת יותר לאף "חדר", ואם ינסו להכריח אותו, הוא לא יבוא גם לבית המדרש (בית הכנסת) בשבת. נוח אומר זאת ברברבנות, ולא ברצינות, וכאשר מארינקא שואלת אם הוא התכוון לכך, הוא נבוך, ומספר לה שכאשר הוא הולך לכפר בשבת, הוא מחלל שבת. היא שואלת מה אביו אומר על כך, והוא עונה שאביו לא יודע על מעשיו, ומוסיף ומספר שהדוד סירפים, אשר גר בכפר, שואל עליה.
פרק ז:
ימי החגים והגשם מגיעים שוב, ונוח נשלח ללמוד, והדחיק שוב את מארינקא למרתפי הלב. המלמד החדש הוא איש נוח, ולכן תלמידיו מתעללים בו, ובזמן שהוא ישן הם עושים תעלולים ורבים עם תלמידיו של ראובן-הירש. לפעמים נוח תולה בד מלא בשלג מעל לראשו של המלמד הישן, ונותן למין לטפטף על פניו. בערב חמישי אחד, כאשר נוח התבקש לקרוא, הוא טעה וקרא ליעקב אבינו בשם של גוי (ואני – vani). דבר זה גרם אפילו למלמד הנחמד לכעוס, ולנסות להכות את נוח, אשר מיהר וברח. כל הילדים היהודים התחילו לקרוא לנוח בלעג "ואני", ויום שבת אחד פרצה מלחמה בינם לבין נוח, מקרקא וחבריהם הנוצרים. בשיאה של המלחמה החל לצלצל פעמון העיר, והנערים היהודים התפזרו כדי ללכת לתפילת מנחה וערבית. נוח הרגיש רע, מכיוון שזה לא היה ניצחון מוחץ על ילדי היהודים. בערב בא אביו לקחת אותו בעגלה , וכאשר הגיעו הביתה הכניסו לאורווה והיכה אותו כה חזק, עד שבמשך חודשיים נוח שכב חולה.
פרק ח:
כאשר הגיע הקיץ ונוח, אשר התקרב לגיל 13, התאושש מהמכות שנתן לו אביו, הוא הרגיש בודד מכל הכיוונים – חבריו התרחקו ממנו, המלמדים סרבו ללמדו, ומארינקא כבר לא היתה בחצר, כי היא עובדת בשדה, ובערבים אין לו הזדמנות לדבר איתה. במשך כל אותו הקיץ נוח שוטט בשדת ובחורשה, שחה בנהר ורכב על סוסים. בערבים היה חוזר ובידו פירות שליקט וציפורים מיוחדות, אותן הוא שיכן בכלים של אימו. ציפא-לאה כעסה עליו, אמרה ש"אפשר לצאת מן הדעת… בחור בר מצווה ועוסק באפרוחים" והורתה לבעלה לדאוג לילד. חנינא-ליפא הביא מורה שיגור בביתם וילמד את נוח באופן פרטי. מורה זה הבין שנוח לא רוצה ללמוד, ולכן דאג ללמדו את המינימום לקראת בר המצווה – להניח תפילין, ובשאר הזמן אכל את המטעמים שהגישה לו ציפא-לאה, אשר היתה מרוצה מכך שהילד לומד משהו. לילה אחד המורה לא יכל להתאפק, והלך לחדרה של המשרתת של המשפחה, אשר סטרה לו. כל המשפחה התעוררה מהרעש, ולמחרת גורש המלמד מן הבית. ציפא-לאה דאגה מאוד מכך שנוח יעלה לתורה ללא רב/מורה שיעמוד לצידו. ביום בר המצווה עלה נוח לתורה בבית המדרש, כשלידו עמד רק אביו, ולאחר מכן התכנסו קרובים ושכנים לסעודה חגיגית בבית המשפחה. אחד מן האורחים, המכונה "הזקן ברילי", השתכר ושאל את נוח אם עכשיו, כשהוא בר מצווה, הוא רוצה אישה ("מבנקש אנתה אנשה, בחור?"). נוח הסמיק ונבוך. בסוף הסעודה יצא נוח לחצר, ורצה לטפס על הסולם ולראות עם מארינקא בחצר, מתוך מחשבה שהיא בטח תוהה על מה המסיבה, אבל הוא לא עשה זאת כדי לא להרוס את בגדיו החדשים. בלילה, כשניסה לישון, חזר אליו משפטו של הזקן, תוך שמן החצר עלה אליו קולה של מארינקא (שימו לב: המיניות נתפסת כמשהו מביך מצד אחד, וקשור למארינקא מצד שני, אך עוד לא במפורש). יום אחד החליט נוח להפסיק להניח תפילין בבוקר, וחזר להסתובב ברחובות ובשדות. בשלב זה כל השכונה ידעה שנוסף על המריבה בין שני בעלי הבתים, יש עכשיו גם מריבה בין נוח ואביו ובין מארינקא ושקורפינשטשיכא.
פרק ט:
4 שנים עברו, ומתואר ששני הבתים הולכים ושוקעים באדמה, ושגג ביתו של חנינא-ליפא נוטה על צידו. חנינא-ליפא ושקורפינשטשיכא התעייפו והזדקנו, ליבו של הכלב שקורפין רע עליו, ונוח ומארינקא גדלו וחמדו זה את זו בליבם, ולכן נהיו זהירים יותר.
נוח גדל להיות בחור פראי, המתנהג כמו צועני, מבלה בפרבר הקצפים ורוכב על סוסים, וכאשר הוא מגיע לפרבר העצים הופעתו מרעידה משהו בליבם של הנערים המקנאים בו והנערות הבתולות הנמשכות אליו, אולם נוח לא שם לב אליהם. בשבתות ובחגים מגיע נוח לבית המדרש, אך לא מתפלל, ובשאר הזמן איש אינו יודע היכן הוא, ואביו לא בודק, שכן כבר אין לו סמכות עליו. נוח לא מתרחק הרבה בימים אלה, ומבלה את רוב זמנו במקום גבוה בחצר, ממנו הוא משקיף על מארינקה, וכאשר היא יוצאת מן החצר הוא נשאר שפ ומחכה עד לחזרתה בערב.
ציפא-לאה החלה לדאוג, ועקבה אחרי בנה. כאשר היא הבינה שהוא מסתכל כל הזמן על האסופית הגויה היא נלחצה ואמרה לבעלה שצריך למצוא לנוח אישה, אך חנינא-ליפא ביטל את דבריה.
פרק י:
נוח ממשיך לעקוב במבטיו אחרי מארינקא, ולא מצליח להפסיק לחשוב עליה ולהשתוקק אליה. ערב שבת אחד, בשעה שנוח ידע שאף אחד לא יעבור בסביבה, הוא הלך וחיכה למארינקא בין החצרות, וכאשר היא הגיעה, תפס אותה, גיפף ונישק, תוך כדי שהוא שואל אותה אם היא אוהבת. מארינקא נהנתה מהמגע, אך ידעה שזה מסוכן ולא בסדר, ולבסוף השתחררה מנוח ואמרה שזה לא אפשרי עכשיו. נוח שאל אם לבוא אליה לגן בלילה, והיא ענתה, לא, בבהלה ודחפה אותו. נוח חזר לשכונה, השתלב בין היוצאים מבית המדרש וברך את אביו בברכת "שבת טובה". אחרי סעודת השבת הודיע לאימו שהלילה יישן בעליית הגג של האורווה, ולמרות מחאותיה עלה לשם. כאשר כל השכונה השתתקה קפץ נוח לחצר של שקורפינשטשיכא, שם נגלו לו מארינקא ושקורפין. לא מתואר מה השנים עשו, אך המשפט המסיים את הפרק: "הצריף בלע בעוד רגע את שני בני השכנים. על הפתח עמד שקורפין ושמר" מבהיר כי השניים קיימו יחסי מין.
פרק יא:
הפרק הקצר (8 שורות) פותח בשאלה רטורית ששואל המספר בשם הקורא: "ובאחד הלילות עמד נוח וברח עם מארינקא…?", כלומר: והאם בסוף השניים ברחו כדי להיות יחדיו? המספר מבהיר שאדם מפרבר העצים לא יכול לנהוג כך, ושבסופו של דבר, בשבת חנוכה, נוח התחתן עם בתולה כשרה, אותה הכיר באמצעות שדכן. מסופר שבערב שבועות בא הזוג הטרי לבקר בבית הוריו של נוח, וכאשר הם התייחדו בלילה, הציצה עליהם מארינקא דרך הסדק שבגדר, כשהיא אוחזת את התינוק (שלה ושל נוח) בזרועותיה.
