אמונות פוביות: האם לגורמים קוגניטיביים יש תפקיד בפוביות?
SUSAN J. THORPE ו – PAUL M. SALKOVSKIS
אוניברסיטת אוקספורד, מחלקת הפסיכיאטריה, בית חולים וורנפורד, אוקספורד
21 בנובמבר 1994
תקציר – במשך רב זמן הניחו כי פוביות ספציפיות הינן בהגדרה לא-קוגניטיביות ובלתי-רציונליות. אולם, תיאוריה קוגניטיבית עכשווית מציע כי קוגניציות (מצבי-תודעה) אידיוסינקריטיות (ייחודיות -idiosyncratic cognitions) עשויות להיות עיקר החוויה של חרדה פובית. במחקר זה הוערכו אמונות מודעות הקשורות בחשיפה לתמריץ (stimuli) פובי. נמצא כי מרבית הפוביים הספציפיים דיווחו על רמות גבוהות של אמונה בלפחות מערכת אחת של קוגניציות, כמו למשל "אני אשתגע". ניתוח היחס בין קוגניציות חרדה פובית, הימנעות, הפרעה ונזק מרמז על תפקיד גדול של קוגניציות נזק בפוביות בניגוד לשאר המשתנים. נראה כי תוצאות אלו מעידות על כך כי קשה להצדיק את ההנחה שטבען של פוביות ספציפיות הוא ביסודו לא-קוגניטיבי.
מבוא
לפי תיאוריות קוגניטיביות של רגש (Beck, 1976; Rachman, 1978; Salkvoskis, 1988, 1991), אמונות הנוגעות לסכנה ואיום הינן בעלות תפקיד מרכזי בקיומה המתמשך של חרדה. באופן מהותי, ההנחה היא כי אנשים הסובלים מבעיות חרדה נוטים לתפוס מצבים מסוימים בסביבתם כמסוכנים כאשר אנשים אחרים אינם רואים אותם ככאלו. סביבה זו עשויה להיות לרוב פנימית (כמו בהפרעת פאניקה), חיצונית (כמו בפוביה ספציפית) או שתיהן (כמו בהפרעת פאניקה עם אגורפוביה).
היפותזה כללית זו הייתה חשובה בפיתוח מודלים וטיפול בבעיות חרדה (Beck, Emry ו-Grennberg, 1985; Rachman, 1990), פאניקה (Clake, 1986), היפוכונדריה (Warwick & Salkovskis, 1989), הפרעת חרדה כללית (Butler & Mathews, 1983) והפרעות כפייתיות (Salkovskis & Warwick, 1989; Rachman, 1993).
ההיפותזה הקוגניטיבית- התנהגותית הובילה לסינתזה אפקטיבית במיוחד של טיפולים התנהגותיים ישנים יותר עם הגישות הקוגניטיביות שהתפתחו לאחרונה. הטיפול מונחה על ידי איסוף וניסוח האינטראקציה בין אמונות ייחודיות (idiosyncratic), תשומת לב, זיכרון והתנהגויות. גורמים אלו נתפסים כחשובים בקיומן המתמשך של תגובות חרדה. עד לאחרונה לא השפיעו גורמים קוגניטיביים על הטיפול בפוביות ספציפיות וזאת חלקית בשל הטענה רחבת ההשפעה של Seligman (1971) לפיה פוביות ספציפיות הינן "לא-קוגניטיביות", בייחסו זאת להיפותזה לפיה פוביים אינם דוגמא ללמידה המובלת על ידי התפתחות, ולפיכך אינה מושא לשליטה או ידע מודעים. לדברי Seligman, פחד פובי "הינו בהגדרתו בלתי מרוסן באופן רצוני בידי אמצעים רציונליים" ו- "התניה מוכנה אינה משתנה באופן רצוני על ידי ידע" (Seligman, 1971, עמ' 316). המסקנה המקובלת על רבים הייתה לפיכך שאלמנטים קוגניטיביים לא יסייעו בטיפול בפוביות ספציפיות. באופן מפתיע, קיים מידע מועט המתייחס לנושא זה. בנוסף על כך, השינוי הקל יחסית של תגובות פחד על ידי העברת מידע אינו מתיישב יפה עם תיאוריה זו לפיה גורמים קוגניטיביים אינם רלוונטיים.
השקפה זו על חוסר חשיבותם של גורמים קוגניטיביים באטיולוגיה ובהשתמרות פוביות ספציפיות נותרה רבת השפעה במקומות מסוימים, זאת למרות שממצאים ניסויים וקליניים לא הצליחו לתמוך בתחזיות הנגזרות מהיפותזת המוכנות (preparedness) (McNally, 1987). לאחרונה התגלו ראיות התומכות בהשקפה שלפיה אמונות בפוביות ספציפיות עשויות להיות חשובות בהשתמרות החרדה בהן (Rachman & Bichard, 1988). נתונים ממחקרי טיפול כמו אלו של Ost, Sterner ו- Fellanius (1989) ו- Ost, Salkovisks ו- HellstrSm (1991) מראים כי אין זה סביר כי שינויי תרפויטי יתרחש בשל חשיפה בלבד. ההסבר המתקבל ביותר על הדעת של ממצאים כאלו הוא שהאמונות קשורות-האיום הינן בעלות תפקיד חשוב בהשתמרותן של תגובות חרדה. זה תואם את ההשקפה לפיה שינוי אמונה, ולא הרגלה להצגות חוזרות של תמריץ, הינה המכניזם העיקרי המתווך את אפקטיביות החשיפה (Foa & Kozak, 1986; Salkovskis, 1991).
מחקר על תפקידם של גורמים קוגניטיביים מודעים בהשתמרותן של תגובות חרדה היה לרוב ממוקד על אמונות הקשורות בסיכון הנתפס כקשור בסיטואציה. דוגמא חשובה לכך היא העבודה על תחזית-יתר של תדירות מקרי הדחייה (aversive) (Butler & Mathews, 1983) וכן תחזית-היתר של הפחד עצמו (Rachman & Bichard, 1988). בפוביות ספציפיות הייתה נטייה לקבל את ההשקפה לפיה פחדים הינם לא-קוגניטיביים ובלתי-רציונליים בשל 'העובדה הברורה-עצמית' (self-evident fact) לפיה חלזונות, עכברים, חולדות, עכבישים ואובייקטים פוביים טיפוסיים אחרים אינם יכולים לגרום נזק לבני אדם. השקפה זו אינה לוקחת בחשבון ש'אובייקטיבית' האמונות של חולי פוביה, פוביים חברתיים וחולי חרדה אחרים היא 'בלתי-רציונלית' כאשר האדם אינו חרד.
Rachman ו-Bichard (1988) חקרו את היחס בין חוויות פחד מצופות ובפועל בנבדקים (Ss) פוביים המתמודדים באופן חוזר ונשנה עם אירועים מעוררי דחייה. מתנדבים קלסטורפוביים נתבקשו להיכנס לחלל סגור קטן מספר פעמים. רמות החרדה שלהם נלקחו בכל מקרה, בעיקר רמות הסמוכות למועד הכניסה. נבדקים חרדים העריכו-יתר באופן מתמיד את הפחד הקשור עם המצב הפובי שלהם, ותחזיות-יתר אלו היו עשויות בפרט לבוא אחרי תחזיות-חסר. היה סביר ביותר שהפחתות בפחד יבואו אחרי תחזיות-יתר, אך היו ראיות על דעה קדומה אינהרנטית כלפי תחזית-היתר של כאב וחרדה שיבואו לאחר מכן (כלומר, האמונה שהפעם הבא תהיה גרועה יותר). התנהגות הימנעות נובעת מתחזית-יתר זו של החרדה עצמה. כלומר, ניתן לטעון שאמונות אודות חרדה עצמה יהיו מעורבות בכמה פוביות ספציפיות.
McNally ו- Steketee (1985) העריכו מגוון של פוביות מחיות (10 נחשים, 4 חתולים, 4 ציפורים, 2 כלבים, 2 עכבישים) ובחנו את התדירות של מאפייני תמריצים הגורמים למצוקה (תנועה: 77%, הופעה פיזית: 64%, קול: 27% ומגע: 23%) וההשלכות מהן מפחדים (פאניקה: 91%, תקיפה פיזית: 41%, אי-שפיות: 18%, פציעה בעת מנוסה: 14% והתקף לב: 9% מהנבדקים). מחקר עם בעלי פחד מכלבים הציע כי תחזית נזק מוגזמת הינה גורם בהשתמרות תגובות הפחד (Di Nardo, Guzy ו- Bak, 1998) ולא של ההתרחשות הקודמת של חוויה מעוררת דחייה כשלעצמה. מתוך הקוגניציות שדווחו כקשורות לנזק ממשי אפשרי, נראה כי השכיחה ביותר קשורה לפחד מתגובת פאניקה (למרות שאין זה ברור האם אלו שונות מתגובות פאניקה של חולי פאניקה, שבעבורם משמעותה של פאניקה היא מוות, אובדן שליטה וכו'), ולאחריה הפחד מנזק פיזי ממשי. התוספת הברורה של עבודה קודמת עם חולי פוביה שוכנת בחקר האמונות של פוביים כאשר הם נחשפים לאובייקטים או המצבים מהם הם מפחדים.
משוער כי קוגניציות מודעות הנוגעות לאובייקט פובי ותגובתו של האדם אליו אמורות להיות ברות-זיהוי בחולי פוביה וקוגניציות כאלו יבהירו את ההיגיון של בעיות פוביות באורח דומה לזה שבו פרשנות מוטעה קטסטרופית בהפרעת פאניקה מסבירות התקפי פאניקה. כלומר, אם אדם המפחד מציפורים מאמין כי נזק נוראי ייגרם לו אם יבוא במגע עם ציפור, בין אם בכך שעיניו ינוקרו או בשל הנזק הפיזי שייגרם מהעוצמה וחוסר השליטה של חווית החרדה, אין זה הפתעה בכך שציפורים יהפכו לאובייקטים מהם נמנעים. באורח דומה, אותו אדם המפחד מציפורים יאמין באורח פנימי רציף כי הייתה זו פעולתו שחיפשה מפלט (כמו להתחבא) שמנעה פגיעה בו בידי הציפורים או בשל תגובת החרדה שלו. בסופו של דבר, משמעותה של ציפור בעבור אדם המפחד מציפורים הינה שונה ביותר מהמשמעות שיש לציפור בעבור לא-פוביים, או בעבור אורניתולוג (צפר).
במחקר הראשון המדווח כאן, נעשה שימוש בשאלונים בכדי להעריך את הימצאותן של אותן אמונות שההיפותזה הקוגניטיבית תחזה כחשובות בפוביות ספציפיות, במיוחד אמונות אודות נזק פיזי, אובדן שליטה וקטסטרופות חברתיות גדולות. לאחר ביסוס חשיבותן של האמונות בדגימה של פוביים ספציפיים מעורבים, מחקר שני העריך את המידה בה אותן אמונות יכולות להתגלות כאשר הנבדקים דמיינו שישנו עכביש עימם בחדר. נחזה כי הארקנופובים (פוביה מעכבישים) יראו תבניות דומות לאלו שנרשמו בניסוי הראשון, אך שהספציפיות של האמונות הללו תודגם על ידי העדר אמונות כאלו הנקבעות על פי המצב ב'פובים האחרים' וכן בבקרים הלא-פוביים. לבסוף, אותם שאלונים חולקו מחדש באותו מושב אך לאחר שכל הנבדקים נחשפו לתמריץ עכביש של שעתיים, כולל סרטי וידאו של עכבישי זזים והמצאות בחדר אחר עם טרנטולת זברה חיה.
שיטה
מחקר אחד
מושאים.
הנבדקים (Ss) היו 25 מתנדבים בטווח גילאים של 18 עד 42 עם גיל ממוצע של 23.6 שנים. 17 היו נשים, 8 גברים. כולם עמדו בקריטריון של פוביה כפי שהוגדר על ידי השגת תוצאה של 14 נקודות או למעלה מזה בשאלון הפוביה מעכבישים של Watts ו- Sharrock (1984), 10 נקודות או יותר בגרסא כללית מתוקנת בעבור פוביות אחרות (Thrope, 1989).
שאלון תיאורי. זה היה שאלון שהורכב מסדרה של 14 שאלות הקשורות בדמוגרפיה (גיל התחלת הפוביה, גורמים משפחתיים בפוביה), תיאורים של תקריות פוביה, אסטרטגיות התמודדות ותיאור של אובייקטים פוביים.
שאלון אמונות פוביות. שאלון זה תוכנן כמדד של אמונות פוביות שכיחות, מבוסס על נתוני ראיון מקדים וניסיון קליני של מספר מטפלים מנוסים בטיפול בפוביות ספציפיות. התוצאה הייתה שלושים ואחת הצהרות משלושה אזורי תוכן (content areas) רחבים: שאט-נפש (7 פריטים, למשל "אני אזדהם"); התמודדות (11 פריטים, למשל "אני אשאר רגוע") ונזק (13 פריטים, למשל "אני אהפוך למשותק"). הנבדקים נדרשו להקיף בכל מקרה מספר בין 0 ל100. מושאים נדרשו לדרג עד כמה האמינו בכל הצהרה כנכונה בסולם של 0 ("איני מאמין למחשבה זו כלל") עד 100 ("אני משוכנע לגמרי שמחשבה זו נכונה") בזמן שהם מדמיינים שהאובייקט הפובי שלהם נמצא עימם בחדר. שאלון זה הכיל גם מדד ביטחון באשר למידת תחושת הנבדקים כי הם יוכלו לסבול את ההמצאות בחדר אחד עם האובייקט של הפחדים שלהם (בניסוי השני אובייקט זה צויין כעכביש) בדיוק עכשיו ברגע זה. הנבדקים גם הודרכו "לדמיין שאובייקט הפוביה שלך נמצא איתך בחדר". שוב, במחקר השני אובייקט זה שונה ל"עכביש".
דיכאון. רשימת מלאי דיכאון של Beck (Beck Depression Inventory, Beck et al., 1961). שאלון זה הינו בשימוש רחב ככלי לזיהוי דיכאון באוכלוסיות נורמליות ובעבור הערכה של עוצמת הדיכאון בחולים המאובחנים פסיכיאטרית.
חרדה. שאלון הערכה עצמית STAIy-2 (אינדקס חרדה מצב-תכונה – State-Trait Anxiety Index) של Spielberger (Spielberger, 1983).
עוצמת החרדה. מושאים נתבקשו לדרג בסולם של 0 עד 8: (i) עד כמה יימנעו מהאובייקט הפובי שלהם עקב פחד או רגשות בלתי נעימים אחרים; (ii) איזו מידה של פחד או רגשות בלתי נעימים אחרים הם יחוו אם יהיו בקרבתו של האובייקט הפובי שלהם; (iii) עד כמה מטרידה אותם הבעיה ו\או מפריעה בפעילויות נורמליות. מדד זה מבוסס על כלים קליניים בהם נעשה שימוש בצורה שגרתית בטיפול התנהגותי.
פחד מעכבישים ופוביות ספציפיות אחרות. שאלון הפחד מעכבישים של (1984) שימש בצורתו המקורית של 43 שאלות בחירה הכרחית הקשורות באופן בלעדי לעכבישים, וכמו כן נעשה שימוש בגרסא מתוקנת של השאלון בה 30 שאלות בחירה הכרחית היכולות להתייחס לפוביות אחרות.
תוצאות.
ניסוי 1. כל המשיבים היו פוביים ספציפיים. ממוצע התוצאות בשאלון הפחד מעכבישים של Watts ו-Sharrock בעבור הפוביים מעכבישים היה 22, ובעבור הפוביים האחרים בשאלון המתוקן, היה 16. סוגי פוביה היו כלהלן: 6 עכבישים, 4 גבהים, 2 תבניות (תבניות עלים ורשתות), 2 נחשים, ואחד מכל אחד: דם\פציעה, הקאה, טיפול שיניים, כלבים, חתולים, חלזונות, תולעים, ציפורים, מכרסמים, כפתורים וקלסטרופוביה. 15 יכלו לזכור חוויה טראומתית מוקדמת אליה יכלו לייחס את הפוביה, 10 לא יכלו. ל17 היו חברי משפחה פוביים, ל8 לא היו. 12 השתמשו בהסחת דעת ו13 בבריחה כאסטרטגיית התמודדות רחבה ו10 חשו כי הפוביות שהלם היו גרועות בעבר בעוד ש15 חשו כי הן נשארו קבועות.
קוגניציות.
קוגניציות (מצבי תודעה) חולקו לשלוש קטגוריות רחבות: קוגניציות שאט-נפש, קוגניציות נזק וקוגניציות התמודדות. טבלה 1 מראה את מלוא תוצאות אלו של אומדני קוגניציות שאט-נפש, נזק והתמודדות. תוצאות אלו מצביעות על כך, שבממוצע, לפוביים יש סיבות 'רציונליות' פנימיות עקביות לפחד. משמע, אם מישהו מאמין כי כלבים יתקפו אותו או שהוא יעבור התקף לב או ישתגע אם יעמוד בפני חתול, הגיוני כי הוא יחווה פחד ניכר בנסיבות כאלו.
טבלה 1. ממוצעי אומדני אמונה בעבור פוביים מעורבים.
מינימום מקסימום סטיית תקן ממוצע
קוגניציות שאט נפש
קוגניציות נזק
קוגניציות התמודדות
____________________________________________________
*אינם שונים אחד מן השני. + שונה משני התוצאות האחרות.
טבלה 2. אחוז פובים שתוצאותיהם עלו 40% שכנוע באמונה בהצהרות הקשורות בנזק פיזי אישי אפשרי שייגרם בשל נוכחות אובייקט הפוביה שלהם.
קוגניציות הקשורות בנזק פובים: אחוז מהשלם (n=25)
אגרום לעצמי להראות מגוחך
ייגרם לי נזק פיזי
אני אשתגע
אני אחוש חלש
אאבד שליטה על עצמי
אני אהיה משותק
אני אהיה היסטרי
אני אעבור התקף לב
אני אתנהג באורח טיפשי
אני לא אהיה מסוגל להימלט
אני אאבד שליטה על השלפוחית\מעיים שלי
אני אצרח
אני אחוש לכוד
____________________________________________________________
בכדי להעריך את שיעורי הנבדקים המאמינים בחוזקה שנזק ייגרם להם אם יבואו במגע עם האובייקט הפובי שלהם, צוין מספר האנשים שתוצאתם עלתה על 40% בעבור כל אמונה. ל100% מהפובים הייתה לפחות אמונה אחת בתוצאה של מעל 40% הנוגעת ספציפית לנזק.
אחוז האנשים שתוצאתם עלתה על 40% בעבור כל אמונה מוצג בטבלה 2. מאחר וההיפותזה היא שאמונות בנזק עשויות להשפיע תגובות פוביות, ניתוח נוסף העלים את האמונות הללו בהן סביר כי המצב הפובי עצמו גורם לאמונה (למשל "אני אהיה לכוד"). 84% מהפובים דירגו לפחות אחת מהקטסטרופות הללו כעל או מעל רמה של 40% סבירות.
האמונות הנוגעות לזנק חולקו אז תת-חלוקה נוספת ל'פיזי' ו'חברתי'. נותחו האמונות המתאימות לקטסטרופות פנימיות או פיזיות גדולות בניגוד לסימפטומים של חרדה. אלו היו הסעיפים אודות נזק פיזי, אובדן שפיות, התקף לב ושיתוק. 80% מהפובים תמכו בלפחות אחת מן האמונות ברמה של 40% או מעלה.
אמונות המתאימות לקטסטרופות חברתיות נותחו אף הן. סעיפים אלו היו אודות אובדן שליטה, צרחות והפיכה להיסטריים. 60% מהפוביים תמכו בלפחות אחת מן האמונות ברמה של 40% או מעלה.
מחקר קורלציה נערך בכדי בהשוואת שלושת המדידים של עוצמת הפוביה (פחד, הפרעה והימנעות כללית) ושלושת הסוגים של קוגניציות שתוארו לעיל. מחקר זה נערך בכדי לרכוש רושם על הקביעה האפשרית של אמונות פוביות. בהינתן העובדה שהתיאוריה הקוגניטיבית מציעה כי לאמונות פוביות עשוי להיות תפקיד מפתח בקביעת המצב הקליני, הכרחי לבסס כי קיים קישור בין אמונות ואספקטים קליניים של הפוביה עצמה. קוגניציות הקשורות באי יכולת להתמודד עם האובייקט והסיטואציה הפוביים היו קשורים הדדית באופן ניכר עם כל מדדי העוצמה בעוד שקוגניציות הקשורות בנזק היו קשורות הדדית עם פחד בלבד. קוגניציות שאט-נפש לא היו קשורות הדדית עם אף אחד מן המדדים של עוצמה פובית. תוצאות מוצגות בטבלה 3.
טבלה 3. קשר הדדי בין קוגניציות לעוצמת הפוביה בקבוצות מעורבות של פוביים (n=25).
n=25 פחד הפרעה המנעות כללית
קוגניציות שאט-נפש
קוגניציות נזק
קוגניציות התמודדות
___________________________________________________
ערכים בסוגריים = הסתברות.
טבלה 4. ממוצעים של מאפייני המושא.
קבוצה לא-פוביים בקרים פוביים פוביים מעכבישים (ארקנופובים)
n
יחס מין (נ:ז)
גיל (שנים)
גיל התחלת הפוביה
תכונת חרדה Speilberger
Rozin&Fallon
BDI____________________________________________________________
*אין בניהם שוני. + p<0.0001
טבלה 5. ממוצעי מאפייני המושאים ביחס לעכבישים.
לא פוביים בקרים פוביים פוביים מעכבישים ערכי F2.64
הימנעות
פחד
הפרעה
Speilberger
חרדה כללית
רצון להימלט
מוצא עכבישים מגעילים
התמודדות: חרדה רה-עכבישים
התמודדות: סיטואציה
חרדה לגבי עכבישים
לגשת ולהתמודד עם עכבישים______________________________________________
* p<0.01 *** p<0.0001.
מחקר שתיים
בעוד שהמחקר הראשוני בא להראות אמונות פוביות המבוטאות בקבוצה של פוביים ספציפיים, המחקר השני תוכנן בכדי לבחון את הספציפיות של אמונות כאלו על ידי השוואת מדדי אמונות של פוביים מעכבישים, פוביים אחרים (לא מעכבישים) ולא-פוביים בסיטואציה בה הם נחשפו למספר תמריצי עכביש. כל הנבדקים נתבקשו לדמיין שעכביש נמצא בחדר עימם בשעה שהם נתנו את אומדן האמונות ההולם. אמונות בדירוג-עצמי הושוו לפני ואחרי החשיפה לתמריץ עכביש, כולל עכביש חי באותו חדר.
מושאים.
המושאים היו מתנדבים ממגוון מקורות כולל סטודנטים ואנשים מהציבור. היו 21 לא-פוביים, 20 בקרים פוביים (לא פוביים מעכבישים) ו34 פוביים מעכבישים. כל הפוביים עמדו בקריטריונים של DSM-III-R בעבור פוביה פשוטה ובנוסף תוצאתם הייתה מעל נקודת החיתוך (cut-off point) בשאלון הפוביה מעכבישים של Watts ו-Sharrock (1984) ובשאלון הפוביה הכללית המתוקן. הקבוצות לא נבדלו במדדים של חרדה או דיכאון והן גם לא נבדלו במגוון מאפיינים דמוגרפים. לא היה הבדל ביחס המין בין הקבוצות [X 2 (2df) = 1.743, P = 0.418]. הקבוצות כן נבדלו זו מזו במגוון מדדים הקשורים לעכבישים, כפי שניתן לצפות. מאפייני המושאים מוצגים בטבלה 2. פרטים המצוינים למטה בטבלה 5 המראה שפוביים מעכבישים היו שונים במגוון מדדים רלוונטים משני הקבוצות שהיו דומות זו לזו: משמע, הם פחדו יותר ונמנעו מעכבישים.
טבלה 6. ממוצע התוצאות של שכנוע באמונה בכל קטגוריה לפני ואחרי חשיפה.
קוגניציות לפני אחרי
בקרים שאט נפש
נזק
התמודדות
פוביים אחרים שאט נפש
נזק
התמודדות
פוביים
מעכבישים שאט נפש
נזק
התמודדות
טבלה 7. קורלציה בין קוגניציות ומדדים של עוצמת הפוביה בבקרים, פוביים אחרים ופוביים מעכבישים.
קבוצה סוג הקוגניציה פחד הפרעה הימנעות כללית
בקרים שאט נפש נזק
התמודדות
פוביים אחרים שאט נפש
נזק
התמודדות
פוביים
מעכבישים שאט נפש
נזק
התמודדות
________________________________________________________________
ערכים בסוגריים= הסתברות.
חומרים
השאלונים הינם זהים לאלו ששימשו בניסוי הקודם עם תוספת של שניים אחרים:
(i) שאלון הערכה עצמית STAI y-1Spielberger , מתייחס למצב הנוכחי של חרדה. שאלון זה נמצא בשימוש רחב כסייע לכימות תכונת חרדה בידי קלינאים כפי שתואר בפירוט יחד עם שותפו (תכונת חרדה) מוקדם יותר.
(ii) אנלוגיה ויזואלית המכילה שבעה פריטים הקשורים עם: (א) רמת חרדה כללית, (ב) רצון להימלט, (ג) באיזו מידה נמצאו העכבישים כמגעילים, (ד) התמודדות עם חרדה בנוגע לעכבישים, (ה) התמודדות עם המצב, (ו) תחושת חרדה לגבי עכבישים, ו(ז) התקרבות והתמודדות עם עכביש. כל זאת באופן תיאורי בלבד.
הליך
המושאים הושבו בחדר אטום לקול וניתנו להם שאלונים. הם אז השתתפו בניסויים הקשורים בעיבוד הקוגניטיבי של חומר הקשור בעכבישים (Thorpe, 1994). ניסויים אלו כללו מטלות stroop[1] מבוססות מחשב, תגובה לאור בנוכחות עכביש וצפייה בסרטי וידאו ותמונות של עכבישים. מגוון מדדי חרדה נמדדו גם כן לאחר כל ניסוי. כל השאלונים ניתנו בשנית בתום פגישת הניסויי בכדי להעריך האם המדדים הראשונים (שהיו למעשה תחזיות שנעשו בידי הנבדקים) היו עקביים עם המערך השני שבא מיד לאחר החשיפה הממשית. כל הניסויי ערך בערך שלוש שעות.
תוצאות
סקירה כללית. כצפוי, נמצא כי פוביים מעכבישים נבדלו בעוצמת האמונה בכמעט כל הסעיפים משתי הקבוצות האחרות, שלא היו שונות זו מזו. פוביים מעכבישים לא שנו בעוצמת האמונות שלהם לאחר החשיפה לעכבישים, למעט סעיף אחד הקשור בגועל מעכבישים וסעיף אחד הקשור בסבירות לתגובה היסטרית לעכבישים. יחידים פוביים מעכבישים היו בעלי רמה גבוה של אמונה באפשרות שהעכביש יגרום להם לנזק בצורה כלשהי.
טבלה 8. אחוז מדדי פוביים מעכבישים, פוביים אחרים ולא-פוביים של 40% ומעלה בשכנוע באמונה או הצהרות הקשורים עם נזק אישי פיזי אפשרי המתרחש בנוכחות המדומיינת של עכביש, לפני ואחרי חשיפה.
%פוביים %פוביים % לא-
מעכבישים אחרים פוביים
n=34n=20n=15_
קוגניציות הקשורות בנזק לפני אחרי לפני אחרי לפני אחרי
אגרום לעצמי להראות מגוחך
ייגרם לי נזק פיזי
אני אשתגע
אני אחוש חלש
אאבד שליטה על עצמי
אני אהיה משותק
אני אהיה היסטרי
אני אעבור התקף לב
אני אתנהג באורח טיפשי
אני לא אהיה מסוגל להימלט
אני אאבד שליטה על השלפוחית\מעיים שלי
אני אצרח
אני אחוש לכוד____________________________________________________
תוצאות
הנתונים נותחו בשימוש בניתוח שונות חד-כיווני (one way analysis of variance) עם שלוש קבוצות (פוביים מעכבישים, פוביים אחרים ובקרים לא-פוביים). ההשוואות המתוכננות בשימוש במבחני t Bonferroni מתוקנים.
כמו כן נותחו גם כל הקוגניציות (מצבי תודעה) המודעות, מדדים של הימנעות, חרדה ושאט נפש . פוביים מעכבישים נבדלו מפוביים אחרים ולא-פוביים בכל התגובות למעט תכונת חרדה, שאט נפש (כפי שנמדד במדד Rozin ו-Fallon), דיכאון (כפי שנמדד על ידי הBDI), שלוש תוצאות אמונות טרום-חשיפה וארבע תוצאות אמונות לאחר החשיפה. שלושת אמונות טרום-החשיפה בהן פוביים מעכבישים לא נבדלו באופן משמעותי מקבוצות אחרות היו: "אם אתעמת עם עכביש אני… לא אתרגש… אעבור התקף לב… אאבד שליטה על השלפוחית או הסוגרים שלי".
מתוך ארבעת האמונות לאחר החשיפה בהן פוביים מעכבישים לא נבדלו באופן משמעותי משאר הקבוצות, שלוש היו זהות לשלושת האמונות שדווחו בטרם החשיפה, והאמונה שהשתנתה וכבר לא הייתה שונה היא: "אם אני אתעמת עם עכביש אני אזדהם".
רשימה מלאה של ממוצעי הקטגוריות מוצגת בטבלה 6. בכל מקרה הייתה השפעה מרכזית משמעותית, אשר היוותה את שונות הפוביים מעכבישים משתי הקבוצות האחרות, אשר לא היו שונות זו מזו.
השוואת השינויים בתוך הנבדק במהלך הניסוי בתוך הקבוצות חושבה בשימוש כניתוח שונות דו-כיווני עם אחד בין פקטור קבוצה של קבוצה (בקרה, פוביים אחרים או פוביים מעכבישים) ואחד בתוך פקטור הקבוצה (חזרה לאורך זמן). לא היו שינויים משמעותיים בקוגניציות לאחר החשיפה למעט אחד בקבוצת הבקרה הלא-פובית וסעיף אחד שהשתנה בקבוצת הפוביים מעכבישים בלבד. בקבוצות הבקרה והפוביים האחרים, שיעורי האמונה שהשתנו באופן משמעותי היו אמונה מספר 4 ("אני לא אתעניין") (= 9.40, P < 0.01 F1.66), מה שמצביע על כך שהתעניינותם גברה במהלך הניסויים. בקבוצה הפוביה מעכבישים, הסעיפים שהשתנו באופן משמעותי היו אמונה מספר 7 ("אני אחוש גועל") עם עלייה ממוצעת של 17.06 (=6.55, P<0.025 F1.66 ), מה שמראה על התחזקות בשכנוע באמונה.
לא היה סביר כי שינוי זה ינבע משינוי משמעותי בחרדה בקבוצת הפוביה מעכבישים, ששיעורי הצהרת החרדה שלהם בסוף תקופת החשיפה לא היו שונים מהצהרת החרדה שלהם בהתחלה, למרות תנודות לאורך התקופה ( =1.09 F1.66).
ניתוח קורלציה בוצע בשימוש באותם מדדים כאלו של המחקר הראשון, בהשוואת שלושה מדדים של עוצמת הפוביה (פחד, הפרעה והימנעות כללית) ושלושת הקטגוריות של קוגניציות. התוצאות מוצגות בטבלה 7.
תרשים 1. פוביים מעכבישים: כמות האמונות הנוגעות לנזק.
X- מספר האמונות (ברמה של 40% ומעלה)
Y- מספר הפוביים מעכבישים (המחזיקים במספר זה של אמונות)
תרשים 2. פוביים מעכבישים: שיעורים ממוצעים של אמונות הנוגעות לנזק.
X- אמונות
Y- שיעורים
נבחנו תוצאות אישיות של פוביים ביחס לקוגניציות הקשורות לנזק, הן לפני והן אחרי החשיפה. כל הפוביים שתוצאותיהם היו של 40 ומעלה בסעיפים אלו בשאלון האמונות צוינו והתוצאות מוצגות בטבלה 8. ניכר כי לפוביים יש רמה גבוהה של אמונות אודות הנזק הממשי שעכבישים עלולים לגרום להם, באופן פיזי, פסיכולוגי או חברתי.
כמעט לכל הנבדקים מתוך הפוביים מעכבישים הייתה יותר מאמונה אחת כזו (ראה התפלגות תדירות בתרשים 1).
כמו במחקר 1, חושב מספר האנשים שתוצאתם הייתה למעלה מ40% בעבור כל אמונה בכל קבוצה (פוביים מעכבישים, פוביים אחרים ולא-פוביים). ל-94% מהפוביים מעכבישים אך רק 12% מהפוביים האחרים ו7% מהלא-פובים הייתה לפחות אמונה אחת כזו. בברור, חלק מן האמונות קשורות באורך אדוק לאספקטים של הסיטואציה הפובית, למשל "אני אהיה לכוד".
שוב, בכדי להעריך את ההיפותזה שאמונות הן בעלות תפקיד הקשור באורח רציני לנזק אישי ממשי, ובהתאמה לבחינת התוצאות במחקר הראשוני, האמונות הוגדרו מחדש בהתאם למידת קירבת ההקבלה שלהן לקטסטרופות פיזיות גדולות בניגוד לסימפטומים של חרדה. אלו כללו סעיפים אודות נזק פיזי, אובדן שפיות, התקף לב ושיתוק. 50% מהפובים מעכבישים תמכו בלפחות אחת מן האמונות הללו ברמה של 40% או למעלה. אמונות אלו דורגו שוב לאחר החשיפה: 41.8% מהפוביים המשיכו לתמוך באמונות אלו ברמה של 40% או יותר.
בכדי להעריך את ההיפותזה שאמונות הן בעלות תפקיד הקשור באורח רציני לנזק חברתי, האמונות הוגדו מחדש בהתאם למידת קירבת ההקבלה שלהן לקטסטרופות חברתית בניגוד לסימפטומים של חרדה. סעיפים אלו היו אודות אובדן שליטה, צרחות והפיכה להיסטריים. 79.41% מהפוביים מעכבישים תמכו בלפחות אחת מן האמונות האלו ברמה של 40% או למעלה. אמונות אלו דורגו שוב לאחר החשיפה: 73.53% מהפוביים המשיכו לתמוך באמונות אלו ברמה של 40% ומעלה.
תרשים 2 מציג את ממוצעי כל התמיכה באמונות הקשורות בנזק (לפני חשיפה).
בניתוח רגרסיה מכופלת (multiple regression analysis), ממוצעי משתני שלושת האמונות (נזק, שאט-נפש והתמודדות) שימשו בכדי לחזות פחד פובי, הימנעות והפרעה. בעבור פחד, נזק נכנס ראשון (=0.40, F2.31=21.53 R2), לאחריו שאט נפש (שינוי ב = 0.07 R 2 , מכופל (multiple) = 0.47 2 R). בעבור הימנעות, נזק שוב נכנס ראשון (= 0.41 2 R, F2.31=22.59) לאחריו התמודדות (שינוי ב = 0.08 2 R, מכופל = 0.49 2 R). בעבור הימנעות, נזק היה האמונה היחידה שנכנסה (= 0.33 2 R, F2.31=16.06).
ניתן לטעון שאמונות מודעות אלו הינן סיבוך משני (epiphenomenal) לחרדה פובית, הימנעות ו\או הפרעה וככאלו פחות חשובות כהנעה להתנהגויות פוביות מאשר היחס בין תופעות אלו עצמן. לפיכך הוחלט להשתמש בשלושת משתני אמונות\ קוגניציות אלו ושני המשתנים ההתנהגותיים הנותרים בכדי לחזות פחד פובי, הימנעות והפרעה. בעבור פחד, קוגניציות פחד נכנסו ראשונות (= 0.40 2 R, F2.31=21.53), לאחריו שאט נפש (שינוי ב = 0.07 R 2 , מכופל = 0.47 2 R) והימנעות (שינוי ב = 0.07 R 2 , מכופל = 0.55 2 R). בעבור הימנעות, קוגניציות נזק נכנסו ראשונות (= 0.41 2 R, F2.31=22.59), לאחריהן הפרעה (שינוי ב = 0.08 R 2 , מכופל = 0.49 2 R). לבסוף, בעבור הפרעה, הימנעות הייתה הסעיף הראשון והיחיד שנכנס (= 0.36 2 R, F2.31=18.23). תוצאות אלו היו עקביות עם ההיפותזה לפיה קוגניציות מניעות תופעות פוביות אחרות מאשר להפך.
דיון
קוגניציות (מצבי תודעה) מודעים נמצאו כנוכחים ומרכזיים במגוון רחב של פוביות ספציפיות. אמונות רלוונטיות אחרות, הקשורות באופן יותר ספציפי לתת-סוגי הפוביה (למשל "העכביש יעלה במעלה השרוול שלי וינשך אותי" או בפחד גבהים, "אני אפול" או "אני אקפוץ") סביר שיהיו חשובות אך לא נבחנו כאן בשל בעיית הסימפטומים המבלבלים עם קוגניציות. בנוסף לאלו, פוביים מדווחים לעיתים קרובות על אמונות נדירות ואידיוסנקרטיות (למשל "לעכביש יש צבתות על רגליו שיחוררו את העור שלי", "העכביש הוא רשע") וייתכן ומדעות לאלו תהיה שימושית במהלך טיפול. בעבודה המדווחת כאן נבחנו רק האמונות הללו שהן שכיחות בעבור מרבית הפוביות הספציפיות, מאחר ונוכחותן התמידית ככל הנראה מראה שהן עשויות להיות בעלות חשיבות ראשונה במעלה גם ללא הקוגניציות המיוחדות אישית, אידיוסנרקטיות.
לפוביים יש טווח של אמונות שליליות אודות אובייקטי הפחד שלהם שהן ברות-זיהוי ושמופיעות יחד בצורה של דפוס לוגי של תגובות פחד פובי. אמונות אלו הינן חלק חשוב מהמשמעות שיש לאובייקט הפובי בעבור האדם הפובי. הנקודה הובהרה בכך שציפור, לדוגמא, הינה בעלת משמעות שונה בעבור פובי מציפורים מאשר שיש לה בעבור אורניתולוג (צפר); משמעות זו אינה קשורה בלבד בנזק אפשרי שהציפור עלולה לגרום אלא מערבת אמונות אודות היכולות של הפובי להתמודד (עם הציפור ועם עצמו), הערכות שליליות סובייקטיביות של מראה הציפור ואמונות אודות היעילות של הימנעות ממגע עם הציפור, או להימלט ממנה אם מגע כזה הוא בלתי נמנע. בדוגמא זו יש למשמעות גם תוכן רגשי ספציפי כך שעיבוד עשוי להיות בצורת אמונות של איום מצד אחד או קונוטציות רגשיות חיוביות מצד שני. הבסיס להצעה זו שוכן בממצאים כאן לפיהם קןגניציות שליליות הקשורות לנזק והתמודדות קשורות הדדית לרגשות של פחד והימנעות. ניתוח הרגרסיה הסופי מעיד כי אלו אכן האמונות בנוגע לנזק אשר מתבררות כהכרחיות בהשתמרות, ולפיכך ההבנה, של מצב חרדה פובי. ייתכן ומשמעות זו לא תהיה ניכרת בעבור הצופה הלא-פובי. Salkovskis מציע: "הרציונליות או אי-הרציונליות של אמונותיו של אדם בעבור הצופה החיצוני אינן הנושא המרכזי. מידת החרדה הינה פרופורציונלית להערכת האיום האישית ואידיוסנקרטית המיידית; במקרה של התקפות פאניקה, הטבע הקטסטרופי של פרשנות שגויה גורם לרמות אדירות של חרדה בלתי נתפשת בעבור הצופה שאינו חולק את הנחותיו של החולה…" (Salkovskis, 1991, עמ' 13).
תוצאות המחקרים המתוארים כאן תואמות את ההיפותזה לפיה אמונות הינן בעלות חשיבות בהשתמרות פוביות. לאור התוצאות של מחקר השאלון הראשון ברור כי עוצמת פחד פובי קשורה לכוח השכנוע של אמונות שליליות הקשורות עם נזק ועם התמודדות וזה כשלעצמו הינו אינדיקציה לחשיבותן של קוגניציות. קוגניציות חולקו לשלוש קטגוריות: נזק, הפרעה של חיי היום-יום, והימנעות. העוצמה של פחד הנחווה בידי הפובי קשור לכוחן של אמונות שליליות הקשורות בנזק ובהתמודדות, בעוד שהפרעות והימנעות כללית קושרו רק לכוחן של אמונות שליליות הקשורות להתמודדות. נראה כי שאט נפש אינה קשורה לא לפחד הפובי או להפרעה, ואף לא הייתה קשורה לרמת ההימנעות מהאובייקט הפובי שהוערכה על ידי הפוביים, כך שלמרות ש Matchett ו- Davey (1991) הציעו כי בחילה מוליכה להתנהגות של הימנעות, הנתונים המדווחים במקרה זה אינם תומכים בטענה זו. נתונים נוספים הנוגעים באופן יותר ספציפי בנושא שאט-הנפש מדווחים במקום אחר (Thorpe ,1994).
ניתוח הקורלציה שבוצע במחקר השני בשימוש בתוצאות אמונה שלילית ומדדים של עוצמה פובית של לא-פוביים, פוביים אחרים ופוביים מעכבישים, גילה תבנית שונה. כל האמונות בכל הקבוצות היו קשורות הדדית למידה מסוימת למעט בעבור הקוגניציות הקשורות ספציפית לנזק ביחס להפרעה בקבוצת הבקרה של פובים אחרים, ובקובצת הפוביים מעכבישים, קוגניציות שאט הנפש ביחס לפחד. ממצאים אלו עשויים להעיד על חשיבותן של קוגניציות שליליות בפוביה, ושל קוגניציות חיוביות בלא-פוביה, כפי שהעידו הקורלציות הגבוהות בין קוגניציות ומדדי עוצמת הפוביה בבקרים הלא-פובים והפובים המראים כי העדר הפחד מעכבישים של נבדקים אלו קשור להעדר האמונות השליליות שלהם אודות עכבישים. התוצאות בשאלון המחקר השני העיקרי מאשרות את חשיבות האמונות המחוזקות בידי פוביים ביחס לעכבישים. היה הבדל בולט ומשמעותי בין הפוביים מעכבישים מצד אחד והפוביים האחרים והלא-פובים מצד שני ביחס לכוח השכנוע באמונות שליליות. זה עשוי להציע שפוביים מעכבישים מעניקים לעכבישים יותר משמעות מאשר לא-פוביים.
במחקר השאלון הראשי ניכר כי פוביים מעכבישים הינם שונים מאוד בעוצמת האמונות שלהם אודות עכבישים, מה שאינו מפתיע לכשעצמו. מה שאולי כן מפתיע הוא התמיכה הגבוהה יחסית באמונות בין היתר כגון "אני חש בחילה", "אני אאבד שליטה בעצמי", "אני אהיה משותק" , "אני לא אוכל מזון אם הוא היה קרוב". רעיונות אירציונליים כגון אלו הינם הסוג המתבטא בחולי פאניקה, ולפיכך מספקים ראיות נוספות לעובדה שפוביים מעכבישים מפחדים מהתגובות של עצמם מאחר והם הביאו לידי כל דבר לא נעים דרך התיווך של העכביש. זה מתאים לתוצאות שהוצגו בידי McNall ו- Steketee(1985) שמצאו כי פוביים חוששים מהפאניקה שנגרמת מהמפגש עם האובייקט הפובי שלהם. הפוביים מעכבישים במחקר הנוכחי הציגו רמה גבוה של אמונה במידת הנזק שעכביש עשוי לגרום להם באופן ישיר או בלתי-ישיר. בהינתן אמונות אלו הרי זה הגיוני שפחד והימנעות מהאובייקט מעורר-האמונה נראים הגיוניים לפובי המחזיק באמונות אלו, למרות התמיכה הנמוכה של אמונה ביכולת של האובייקט הפובי לגרום לנזק פיזי ממשי (למשל "ייגרם לי נזק פיזי" אשר הממוצע שלו היה מתחת ל20, גם לפני וגם לאחר החשיפה). מאלו נובע הבלבול שחשים פוביים היודעים כי הם לא באמת ייפגעו באופן פיזי אך הם מפחדים באופן לא-פרופורציונלי ממשהו חסר שם ונוראי שיקרה. ברור מהתוצאות שאלו, שוב, פחד מפחד ומהתנהגות באורח בלתי הגיוני או היסטרי, בהתבסס על ניסיון עבר, ותחזית-היתר של חוסר נוחות עתידית, המשמש בכדי לשמר את התנהגות ההימנעות שלהם ולפיכך את הפוביה שלהם. אמונות יסוד אלו הן אלו שנשארות עקשניות בסירובן להעלם, גם לאחר חשיפה לעכבישים ברמה חסרת תקדים (בעבור הפוביים מעכבישים המשתתפים) המדווחת כאן.
האמונות נשארו עקביות מאוד לאורך התקופה של חשיפה לעכבישים. השינוי היחיד בפוביים מעכבישים היה עלייה בהרגשת הגועל הקשורה בעכבישים. זאת למרות שהנבדקים היו חייבים לבלות שעות בנוכחות תמריץ עכביש, כולל טרנוטלה חי, מבלי שחוו היסטרי, התנהגו באורח מגוחך וכו'. לעומת זאת, רמות חרדה היו גבוהות באופן עקבי, גבוהות יותר באופן משמעותי מאשר הקבוצות האחרות לאורך תקופות החשיפה, וסביר כי זה מנע כל ביטול של אמונות שליליות אודות עכבישים. גישה אלטרנטיבית היא שייתכן והחשיפה הפריעה לקידוד יעיל של המידע, מאחר וחוסר הנוחות שחוו הנבדקים חיזק את המחשבות השליליות.
כבדיקה סופית, בחינה של חוזק האמונה בקוגניציות נזק של פוביים יחידים חשפה כי מספרים גבוהים באופן מפתיע של פוביים היו בטוחים בלפחות 40% (ולרוב הרבה יותר משוכנעים במושגים של אומדן אמונה) שמפגש עם האובייקט הפובי שלהם יגרום להם לצרוח, להפוך להיסטריים, יגרום לנזק פיזי וכו'. זאת היא ראייה משכנעת להימצאותה של מערכת אמונות משמעותית אשר הופכת את המצאות הפוביה להגיונית, ובמונחים של סיבתיות, ניתנת להסבר.
לפי הראיות של שני המחקרים שדווחו כאן נראה כי הרחק מהיותם "לא-קוגניטיבים" (Seligman, 1971), לפוביים יש מבנה מורכב של אמונות הקשורות לאובייקט הפוביה שלהם שהוא שונה מזה של לא-פוביים. המחקר השני הדגים הלאה כי האמונות של פוביים מעכבישים הינם מאוד ספציפיות, ובלעדיות בעבורם: פוביים מחיות אחרות אינם חולקים אף אחת מן האמונות המעוותות אודות עכבישים, אך יש להם את סוג של עיוות אודות אובייקטי הפוביה שלהם. מחקר עתידי יכול לאסוף מידע בר-השוואה הנוגע לאמונות של הבקרים הפוביים בהתייחס לאובייקט הפובי שלהם.
מחקר קודם אודות הבסיס הקוגניטיבי של חרדה התרכז בתחזית (או תחזית-יתר) של סיכון בידי אנשים חרדים וההיפותזה שחלק זה מהתבנית של החשיבה הפובית שתראה כנישאת החוצה על ידי התוצאות של מחקר זה. אולם, זה כשלעצמו אינו תיאור הולם של קוגניציות פוביות שכן ברור ממחקר זה שישנו גם קשר בין עוצמת הפוביה ויכולת נתפסת להתמודד, קו חשיבה הקרוב יותר לתיאורית יעילות-עצמית כפי שהוצגה על ידי Bnadura (1977).
נראה אם כן כי מחשבות פוביות מורכבות ממגוון אמונות אשר יחד תורמות למשמעות שיש לאובייקט הפובי בעבור האדם הסובל מפוביה. אמונות אלו קשורות עם מידת הנזק הנתפס הנובע מהאובייקט הפובי בעצמו (נזק פיזי אפשרי או זיהום), מידת הנזק הנחווה בידי האדם הפובי ( אובדן שפיות, היסטריה, שיתוק, סינקופה) משולבים עם רגשות של חוסר-אונים (חוסר יכולת להתמודד, תחושת לכידה, חוסר יכולת להימלט), וכל אלו הינם קשורים באורח הדוק לרמות של עוצמה רגשית והינם חשובים בהשתמרותה של הפוביה. תכולתן של מחשבות אלו אשר יוצרות יחד אמונות מקובעות ויוצרות את הבסיס בעבור אסטרטגיות התנהגותיות לא נחקרה דיה עד עתה ולפיכך נשארה מסתורית במידת מה. במהלך בניית שאלון פובית העכבישים שלהם, Watts ו- Sharrock (1984) ביצעו מחקר ממצה של התנהגויות הקשורות בעיקר עם התמודדות, דריכות והסחת דעת. זאת, יחד עם שאלון האגרופוביה של Chambless, Caputo, Bright ו-Gallagher (1984) יצרו את הבסיס בעבור השאלון הנוכחי המתרכז ברכיבים הקשורים יותר להתבוננות פנימית של פחד מעכבישים וכוללים מחשבות קטסטרופליות. השאלון גם שונה מזה של Watts ו- Sharrock (1984) בהעדר החלטות בחירה כפויה בו, מה שמאפשר להציג גוון עדין יותר של תוצאות. השאלה הנותרת באשר למדוע לאנשים נורמלים ורציונליים למעט הפוביה יהיו רעיונות הנראים כאירציונליים אודות דברים שנראים לאנשים אחרים כבלתי מזיקים או אפילו חביבים. פסיכואנליסטים יציעו כי יש לכך קשר לאינסטינקט מודחק או זיכרון ילדות נסתר, ביהייביוריסטים יטענו כי זו היא תגובה נלמדת וככזו בלתי זמינה לבחינה מודעת. תיאוריות עיבוד מידע מציעה כי מעורבים בכך חוסרים במערכות עיבוד קוגניטיביות. הסבר אלטרנטיבי הוא שרעיונות אלו מבוססים על בניית מידע ברמה גבוהה שהיא תכונה נובעת של תפקודים סיסטמתיים נסתרים: מה ש Teasdale (1993) מתאר כרמה ה"גנרית, הוליסטית".
קוגניציות מהסוג המוערך כאן מייצגות את ניתוח הפובי של ה"היגיון המורגש" ("felt sense") של המצב הפובי. נראה סביר שהאמונות היותר אידיוסינרקטיות המתוארות למעלה יהיו לפחות חשובות באותה מידה. ללא ספק, נדרש ניתוח נוסף כל קו מחשב זה בכדי להדגים, לפחות, שאמונות אלו מופחתות עם טיפול יעיל (Thorpe, 1994). בסך הכך, נתונים אלו מוליכים למסקנה שהזיהוי של פוביות כ"אירציונליות" עשוי להיות רעוע.
[1] למרות שהיא מופיעה במאמר המקורי, אין מילה כזו באנגלית. ייתכן והכוונה היא לstrop שמשמעה רצועת עור להשחזה או כפועל להשחיז עם רצועה.
