הגל התעניין ביחס בין ישו לממסד הנוצרי ומנסה להבין את פועלו של ישו.
ישו הוא מהפכן יהודי, הוא יהודי שדורש מן העם היהודי לממש את היהדות.
הטענה של ישו, היא שהיהודים לא באמת יהודים, הם לא ממשים את היהדות. הוא יוצא נגד הממסד היהודי. הממסד מסלף את היהדות. ישו דורש מן היהודים לממש ולקיים את היהדות.
יוצא שהנצרות התמסדה, והגל יוצא נגד ישו כגלגול של רעיון קאנטיאני.
חוק ורוח החוק:
ישו מביא ומכנס את הסובייקטיביות לדת היהודית.
קאנט אומר שיש הבדל בין חוקים פיזיטיבים (=חוקים שבני אדם מחוקקים ומציתים להם).
הגל אומר שמחוקקים חוקים רוח החוק נשארת בחוץ.
בחוק רוח החוק הלכה לאיבוד. החוק אומר מה לעשות ומה לא לעשות.
יש הבדל בין החוק לבין רוח החוק.
אם החוק היה מקיים את רוח החוק לא היה צריך חוקים.
החוקים נעשו חיצוניים וכפויים, יש מצוות חוקי דת, אך אנשים לא מקיימים את רוח החוק.
ביחס לקאנט ישו דורך יותר מידי. מה שאפשר לדרוש מבני אדם זה קיום חוקים ולא לקיים מוסר.
לקאנט זה נראה מוגזם לדרוש מבני אדם לקיים את רוח החוק. וישו דורש זאת.
קאנט חושב שהחוק הוא הטרונומי (קיום החוק הוא לא מתוך כוונה מוסרית). רק מלכים יכולים לפעול כך.
יש פער בין המניע למוסר, לנהוג פי רוח החוק זאת הגברות, למרות שאני רוצה דבר אני עושה דבר אחר. לפעול ברוח החוק – לפעול נגד הנטייה.
לפי ישו חוקים אובייקטיבים (להתפלל בשעה קבועה ולומר דבר קבוע) והם נוגדים את מה שרוצים להשיג.
יש תביעה שהממשות תהיה תולדה של המושג. המושג הוא ראוי. הטביעה של המוסר שהראוי יהיה המצוי, אם אתה נשאר עם החוק אבד הראוי. לכך אנו מקבלים דת פוזיטיבית, דת של חוקים. יש מציאות מסולפת.
הגל:
ישו מכניס את הסובייקטיביות בעולם של מצוות אובייקטיביות.
יש כאן הקדמה לרעיון של הגל, שהראוי (המושג) קודם למצוי (הממשות).
אומר על ישו שהוא לא בא לעשות מהפכות רק להזכיר מה ששכחו.
ישו מציג עולם אחר מהעולם שרגילים השומעים שלו (אזור חיים אחר משפט אחר), עולם אחר מעולם של החוקים (אנו בעניין מוסר). אחרי שישו מסביר (הדרשה "שני עיניי (רוח) כי להם מלכות שמיים").
כאשר מציג את מלכות השמיים, אין הוא מציג הפרת חוקים אלא בצדק אחר, של מילוי פגמי החוקים. מה שפגוע בחוק הוא חוסר הרוח בחוק.
העניין הזה – הדרישה למלא את רוח החוק. בדרשת ההר ישו מציג מלאי החוקים הקיים.
(בעלי תורת החובה – אנשי הממסד).
באחדות של נטייה וחוק (אחדות של רוח החוק והחוק)– החוק מאבד את צורתו כחוק.
האחדות יוצרת את האפשרות. באפשרות זה מתבטל החוק.
לאפשרות יש את המובן היותר כללי. לראוי יש יותר מן מה שיש במצוי.
אצל קאנט המוסר הוא מוסר של כוונה.
אצל הגל כוונה בלי מימוש – זאת לא כוונה. אין מוסר שלא מתממש.
הוא דורש אחדות בין האובייקטיבי לסובייקטיבי.
אחדות זאת פירושה שלא יהיה ניגוד בין הפרטי לכללי.
קאנט – המבחן של החוק שהוא כללי. כדי להראות שאין הצדקה פרטית למעשי היא האוניברסאליות שלו.
האידיאל של קאנט – שתירצה שהחוק הכללי שאתה הולך לקיים יהיה גם המניע שלך. לעשות רדוקסיה של המניעים עד כך שתירצה אותו. גם קאנט מבין שזה מוגזם. רק מלכים יכולים להגשים זאת. בני אדם נמצאים במאמץ לעשות זאת (אחדות).
אם נפריד את הנטייה מהחוק אין את הרצון הסובייקטיבי לקיים את הדבר. לכן זה קיצוני.
לא ניתן להבין מה זה חוק אם אני מוציא את הסובייקטיבי החוצה, כי החוק לא מבטא שום רוח.
הבסיס של ישו שדרישתו שיקימו את החוק כי החוק הוא מתאים ומייצג את הרוח.
מה שישו אומר על "אל תרצח" מבטל את החוק.
מה זה הדיבר "אל תרצח":
אל תרצח מתייחס להפך מרצח. מתייחס לערך החיים.
שנבין את רוח הדיבר החוק יתבטל. שאתה מבין את רוח החוק החוק מבוטל.
הדיבר אל תרצח – נובע מערך האהבה. אפילו המחשבה על רצח היא חטא. זה יוצר כפילות ראדיקאלית (בין ישו לבין קאנט), שמה שחשוב זה הכוונה. בקיצור יש צד פה שישו הוא קאנט – שהעיקר היא הכוונה. וזאת הדרך של ישו לבטל את החוקים. ישו מבטל את עשרת הדיברות.
לפי הגל – הטענה של הגל ש"מלכות השמיים" – זה רוח החוק, ולא החיים שאחרי המוות, זאת מלכות הרוח.
לפי הרעיון של רוח החוק, לאומת אל תרצח, היא שיש דבר משהו יותר אוניברסלי. הכעס הוא דבר שמקדים לרצח. הדבר האוניברסלי הוא הכוונה של אהבה. ישו לא בעד לעשות חוק "לאהוב את הזולת". הוא לא נגד עשרת הדיברות. כבר לכעוס זה חטא.
