במהלך ההגיון השני של ספרו הגיונות ובשלב ה"קוגיטו" המפורסם שלו מבצע רנה דקארט תפנית מפתיעה לדיון במהות של החומר, ע"י חתיכת השעוה. הדיון כעת הוא בשלב בו ההוגה אל הוכיח דבר מלבד עצמו, ולכן הוא תיאורטי – מה הייתי מכיר אילו השעווה היתה אמיתית.
שיקול דעת ההוגה:
- לכאורה, אנו מכירים את השעווה על פי התכונות הנתפסות בחושים ('תכונות מוחשיות').
- ואולם, התכונות המחושיות אינן מהותיות לשעווה.
- ההתפשטות היא התכונה המהותית של השעווה.
- ההתפשטות של השעווה מוכרת באמצעות השכל עצמו, בלי עזרת החושים.
אם כן, המסקנה הסופית היא:
- השעווה מוכרת באמצעות השכל ולא באמצעות החושים.
פירוט:
מדובר בניסוי מחשבתי, לא מדעי, שבודק מה התכונה שלא ניתן להפשיט מהשעווה.
דקארט מציע את תפישת המקום בחלל, ה'התפשטות', כתכונה שלא ניתן להפשיט מהשעווה. משמעות הניסוי היא לא רק לשעווה, אלא לחומר בכלל. (הניסוי דומה למה שעשינו לאני – הנסיון לבטל את כל התכונות, מלבד אלו שאי אפשר לבטל).
ההתפשטות אינה תכונה מוחשית (ניתן לדון עליה באמעות המתמטיקה והגיאומטריה, בשכל בלבד).
משתמעת מכאן הטענה שהחושים מטעים, כי הם לא מהותיים לחומר (זאת בשונה מהטענה הזהה בהגיון הראשון, שם הנימוק היה שהחושים מטעים אותי לפעמים).
מהניסוי הזה עולה שדקארט דגל במהותנות – יש לדברים תכונות מהותיות שלא יוכלו להסתדר בלעדיהן. בכך הולך דקארט בעקבות אריסטו, א"כ הוא חלק מהמהפכה נגדו. נגיד כמה מילים על המדע הקארטיזאני (שבסוף נדחה מפאת המדע של ניוטון):
ההתפשטות היא התכונה המהותית של החומר והחלל, כלומר, הגוף זהה לחלוטין למקום שהוא תופס. בין כל חומרים צריך להיות משהו שימלא את החלל (שגם לו התפשטות היא תכונה מהותית. אין חלל ריק. מכאן הוא הבין שהגיאומטריה יכולה להסביר את כל עולם החומר (הפיזיקה היא ענף של הגיאומטריה). הוא לא הצליח להסביר איך מושגי הכח והתנועה נכנסים במשוואות הללו, וחשב שאלוהים תרם את הכח הפועל בעולם.
ההבדלים בין המדע האריסטוטלי למדע הקארטיזאני:
- לפי דקארט החומר הוא אחיד בכל הדברים ובכל המקומות.
- לפיכך, אין הבחנה בין מה שמעל הירח ומה שמתחת לו (בניגוד לאריסטו). הפיזיקה חלה גם על הכוכבים.
- ישנם חוקים מועטים של פיזיקה החלים בעולם ומסבירים אותו.
- אין סוגים שונים של תנועות (בניגוד לאריסטו).
- התכונה המהותית של החומר – ההתפשטות – אינה מוחשית, ונלמדת באמצעות השכל. (צבע ריח וכו' אינם מהותיות לחומר).
- בפיזיקה של דקארט יש חשיבות לחוקי הגיאומטריה. כלומר, ההסברים בפיזיקה שלו כמותיים, ולא איכותיים כמו של אריסטו.
- בפיזיקה של אריסטו יש הסברים טיליאולוגיים – מה התכלית של כל דבר. בפיזיקה הקארטיזאנית ההסברים הם סיבתיים. (הוא שואל מה גרם את האירוע, אריסטו שאל לשם מה).
לקראת סוף הדיון בחתיכת השעוה, יוצא שלהוגה יש בשלב זה רק את עצמו שקיים בוודאות, ועולם חומר שמהותו התפשטות, שאין וודאות שבאמת קיים.
דקארט מוסיף יותר מכך, וטוען שאני תמיד אכיר את עצמי ואדע שאני קיים בוודאות יותר גדולה מכל דבר חיצוני לי. זאת מאחר שכל דבר חיצוני שאני מכיר מראה לי גם משהו פנימי בי. (כאן דקארט לא מסכים עם פרויד על התת-מודע, וטוען שכל מה שאנחנו מכירים ויודעים הוא במודע. כשאני יודע משהו – אני גם יודע שאני חושב אותו, ואני יודע יותר על עצמי).
