הסיכום להלן העוסק בקליטת עלייה בראשית מדינת ישראל הוא חלק מסיכום הקורס "החברה הישראלית" וחלק ממאגר המשאבים בנושאי סוציולוגיה באתר.
בארבע השנים הראשונות לקום המדינה הגיעו לארץ 700 אלף עולים, שהכפילו את האוכלוסייה היהודית, והחזירו את אוכלוסיית המדינה להיקף של טרם מלחמת העצמאות. לאחר מכן העלייה כמעט נעצרה, ועם התחדשה בשנת 1955 היא היתה איטית יותר.
כמחצית מהעולים החדשים הגיעו מאירופה, וכמחצית מארצות פריפריה מוסלמיות. העלייה מאירופה כללה את אלה שניסו להגיע לארץ לפני הקמת המדינה והוגלו לקפריסין, ועלייה נוספת ממדינות מזרח אירופה שהפכו לקומוניסטיות. העלייה מהארצות האחרונות היתה כרוכה בהסדרים מורכבים שכללו לעתים תשלום לממשלות. העולים מארצות האסלאם הגיעו ברובם מתימן עיראק, איראן, ומאוחר יותר גם ממרוקו, תוניס ואלג'יר. היהודים מעיראק נאלצו להשאיר שם את כל רכושם.
העולים הראשונים שוכנו בבתים נטושים בערים הערביות והמעורבות. הבאים אחריהם שוכנו ב"מחנות עולים" במרכז הארץ, שתושביהם לא יצאו לעבוד, ואחרי כן ל"מעברות", שרובן היו בפריפריה. קבוצה אחרת, מצומצמת יותר, שוכנה במושבים. תנאי החיים במעברות היו קשים, ולמרות שמותר היה לתושביהן לעבוד שררה בהן אבטלה ממושכת. האפשרויות המעטות לעבודה היו "עבודות יזומות" שארגנה המדינה בשכר נמוך. תשלומי הרווחה באותה תקופה היו גם הם נמוכים מאוד. המעברות הפכו למוקדים קבועים של מצוקה, והנטייה של מי שיכול היה היתה לצאת משם ולעבור לערים בהן היו אפשרויות תעסוקה גדולות יותר. במהלך שנות החמישים וראשית שנות השישים בוטלו המעברות ובמקומן הוקמו "עיירות פיתוח" ושכונות, שהפכו ברובן לשכונת מצוקב. שמונים אחוז מתושבי המעברות היו מזרחים (יוצאי ארצות הפריפריה, או מדינות אסלאמיות), וחלקם באוכלוסייה אף גבר בהמשך.
איך ניתן להסביר את הריכוז של המזרחים במעברות ואת היווצרותן של שכונות המצוקה ועיירות הפיתוח?
הפונקציונליסטים מסבירים את התהליך על בסיס אילוצים חיצוניים ונתוני המוצא. המזרחים הגיעו מעט מאוחר יותר, לאחר שרוב הבתים הנטושים של הערבים כבר נתפסו. על פי התיאור שלהם המדינה עשתה מאמץ מתמיד לשפר את תנאי החיים של העולים ולמצוא דרכים משופרות לקליטה. המעבר ממחנות העולים, למעברות ולשיכוני הקבע מבטא מגמה זו, כמו גם העבודות היזומות. לפי התיאור שלהם המדינה עשתה מאמצים כבירים כדי לקלוט את העולים ולהעניק לבנים שלהם חינוך מודרני, כדי שיוכלו להשתלב בחברה הישראלית. התנאים הקשים במעברות נבעו לפי הפונקציונליסטים מהמשימות הענקיות שעמדו בפני היישוב הקטן. הצנע משמש עדות לכך שהמצוקה הכלכלית הקיפה את כל האוכלוסייה. הקושי של המזרחים לצאת מהמעברות ולהשתלב בעבודה במרכז הארץ מוסבר בהבדל בגודל המשפחה, בהשכלה החסרה (לא השלימו יסודי 72 אחוז מהעולים מזרחים לעומת 36 מהאשכנזים ) , ובתרבות המסורתית שלהם, שהקשתה עליהם להשתלב במשק הישראלי המודרני. עם זאת הפונקציונליסטים מוכנים מוכנים להודות שהיתה לפעמים גישה פטרונית כלפי העולים מהפריפריה, גישה שלדעתם היא מוטעית.
הסוציולוגים מגישת הקונפליקט, לעומת זאת, מסבירים את אותם אירועים מנקודת מבט ביקורתית הרבה יותר. לפי התיאור של ברנשטיין, סבירסקי, ואחרים הממסד האשכנזי של המדינה בראשות מפא"י התייחס לעולים מארצות הפריפריה הלא אירופיות בבוז. הוא פעל בשיטתיות להעדיף את העולים מאירופה, ויצר תנאים שבהם היישוב הוותיק נבנה מהמצוקה של העולים המזרחים.
לכל אחת מהתופעות שתוארו קודם נותנים הסוציולוגים של הקונפליקט הסבר שונה מההסבר הפונקציונליסטי. לפי התיאור שלהם העובדה שהעולים ממזרח אירופה הגיעו לפני העולים המזרחים והצליחו להתיישב בבתים הנטושים לא הייתה מקרית, אלא תוצאה של העדפה. מחנות העולים ביטאו לפי ברנשטיין מאמץ למנוע מהעולים החדשים לתפוס מקומות עבודה לפני שמשוחריי הצבא ישתלבו בשוק. המעבר ממחנות העולים במרכז למעברות, מבטא מאמץ לפזר את העולים כדי למנוע התמרמרות ומחאה שיאיימו על השלטון. ברנשטיין טוענת כי הפניית ה עולים למעברות נעשתה גם משיקולים גלויים של אפליה לרעת המזרחיים. פרוטוקולים של הנהלת הסוכנות מראים שלפחות במקרים מסוימים לטענה זו יש בסיס איתן. אותה טענה מושמעת גם כלפי העובדה שכמעט כל הקרקעות באזורים המבוקשים של השרון ומישור החוף נמסרו למושבים של יוצאי אירופה האשכנזים. התנאים הקשים במעברות קיבלו לפי ברנשטיין לגיטימציה מהטיעון שהעולים המזרחים רגילים לרמת חיים נמוכה. הטיעון של ברנשטיין אינו מכוון רק נגד האשכנזים אלא גם נגד הוותיקים בכלל. היא מראה שהערים הוותיקות והקיבוצים ניהלו מאבק כדי למנוע מהמעברות להיכלל בתחום המוניציפלי שלהם. הטענה היא שהיישוב הוותיק נבנה על חשבון העולים החדשים. הצבא החדש של פקידים, מורים, עובדים סוציאליים, ומנהלים, הרוויח כסף והתקדם על חשבון העולים החדשים. העבודות שכונו "עבודות יזומות" היו לפי טענות אלה עבודות רגילות, שכונו כך כדי להצדיק מתן שכר נמוך יותר לתושבי המעברות. מבחינה מפלגתית תושבי המעברות היו תלויים לגמרי בשלטון. תפקידי המנהל במעברה חולקו באמצעות המפלגות ולא ניתן היה להשיג מאום ללא פתק מפלגתי. התוצאה הייתה שכמעט כל תושבי המעברות הצביעו בעד מפא"י ושאר מפלגות הקואליציה. הטענה של אנשי הקונפליקט היא שהתיאור של "תהליכי מודרניזציה| מסתיר יצירה של מבנה ריבודי חדש שבו האשכנזים והוותיקים מתקדמים, על חשבון העולים החדשים, בפרט מארצות המזרח.
כאן ראוי להבחין בין שתי גישות משנה בקרב החוקרים מגישת הקונפליקט. גישה אחת, שניתן לכנות אותה "הגישה האתנית –מעמדית" מיוצגת על ידי סבירסקי וברנשטיין ומתמקדת ביתרון הכלכלי והפוליטי של הוותיקים בארץ. היתרון הזה הוא שאפשר להם להפלות את המזרחיים, והבדלי התרבות הם רק תירוץ שסייע להם, אך אין להם משמעות בפני עצמם. את הגישה השניה, השואבת מלימודי התרבות החדשים ניתן לכנות "הגישה הפוסטקולוניאלית". לפי גישה זו את השסע של מזרחים האשכנזים יש לבחון על רקע הקונפליקט הרחב יותר בין המערב למדינות הפריפריה הקפיטליסטית ועל רקע והסכסוך הישראלי-ערבי. לפי גישה זו בדחיקה של המזרחים לשוליים האשכנזים נשענה על הצדקות "מדעיות". מדעי החברה עוצב במדינות העשירות של אירופה ואמריקה והתפתחו על רקע ההשתלטות שלהן על שאר העולם. התוצאה היא שהם ספוגים בהטייה כאילו המערב הוא "נאור" והמזרח הוא "חשוך". ההטייה הזו קיבלה חיזוק מהמאבק בין ישראל לבין הפלסטינים ומדינות ערב, מאבק שישראל מעוניינת להציג אותו כחלק מהעימות בין "תרבות המערב" ל"תרבות המזרח". ההטייה של מדעי החברה ושל התרבות ההגמונית בכלל סייעה לאשכנזים לדחוק את המזרחיים לשוליים. גישה זו מדגישה את האופי הדינמי של הזהות המזרחית. ברחבי העולם היו עד הקמת המדינה קהילות שונות ששאבו כל אחת גם מהסביבה הקרובה וגם מהסביבה הרחוקה. רק בישראל של שנות הארבעים והחמישים נבנתה ההבחנה חדה בין "יהודים אשכנזים" שכביכול שאבו רק מתרבות המערב החזק כלכלית ופוליטית, ל"עדות המזרח" שכביכול שאבו רק מהתרבות של ארצות האסלם החלשות כלכלית ופוליטית.
