לתקציר וסיכום קצר ראו: בראשית פרק כ"ד – סיכום
הדוגמא המקראית הקלאסית למבנה החזרה בסיפור באה לידי ביטוי בפרק כ"ד בספר בראשית. זהו אחד הסיפורים הארוכים ביותר בכל התורה, זאת משום שכל הסיפור מסופר פעמיים.
בפתיחת בראשית פרק כ"ד אברהם קורא לעבדו, באחד הפרקים הקודמים הוא מוזכר בשמו – אליעזר, אך למעשה אנחנו לא יודעים בביטחון שזהו אותו אליעזר. אברהם אומר לעבד לשים את ידו מתחת לירכו ואז ישביע אותו. מה הרעיון בכך? תופעה זו נפוצה בעולם הקדום שכן זה מופיע בטקסטים גם מחוץ למקרא. ככל הנראה, לפי אחת הסברות המקובלות במחקר, הירך היא מעין לשון נקייה, מעין סמל שמשמעותו שלא רוצים לאחוז בירך אלא באיבר ההולדה. בגלל שאברהם משביע את עבדו בהקשר למשפחתו, צורת השבועה מתאימה לתוכן השבועה. אברהם מבקש מעבדו לא לקחת אישה מהכנעני – משמעות הדבר הרווחת היא שאברהם רומז לו לבחור אישה מהמשפחה ולא רק מארצו – מחרן. יותר הגיוני לחשוב שהוא מבקש להביא דווקא אישה מחרן ולא ממשפחתו.
שליחות העבד ברורה – להביא אישה לפה. אברהם אוסר על כך שיצחק יצטרך לנדוד לשם בשביל לשאת את האישה. העבד לוקח 10 גמלים – פרט בעל משמעות לגבי היכולות הכלכליות של אברהם. "לעת צאת השואבות" – האם מדובר באירוע מקרי בו העבד הגיע בדיוק בזמן שהשואבות בדר"כ נמצאות שם, או שמדובר במצב בו אסור לו ללכת לשאוב מים כי זהו זמן הנתון לנשים בלבד.
בראשית כ"ד פסוק יד' – לשון דברי העבד מזכירה דברי ניחוש "והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה.." – מאגי מיסטי, דברי גורל. יש כאן מתח מובנה – זה יכול להתקרב באמת לעולם הניחוש, אך מצד שני כולנו מבינים שזה איננו ניחוש שלא קשור לנושא הנידון. העבד מעוניין לבחון אותה האם היא בעלת חסד – זוהי התכונה שחשובה לו כי היא המשקפת את אברהם (הכנסת אורחים).
בראשית כ"ד, פסוק טו' – רבקה יורדת אל הבאר, טובת מראה, בתולה, בעלת ייחוס משפחתי. העבד רץ לקראתה – כנראה בגלל המראה שלה – ומבקש ממנה לשתות מכדה. אם תאמר "שתה וגם את גמליך השקה" – זוהי האישה המתאימה. רבקה אומרת רק "שתה אדוני", אך לאחר ששתה היא מוסיפה "גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות". כעת יש לדון האם מה שרבקה אמרה לעבד תואם את הניחוש שכן בעולם הניחוש הדיוק הוא חשוב ביותר. התשובה הישרה היא שרבקה לא עמדה בכללי הניחוש, אבל אם המוקד הוא בחינת מידותיה – אם היא בעלת חסד – לא רק שהיא עברה את המבחן, היא גם קיבלה את "נקודות הבונוס" מאחר והציעה לשאוב עוד מים בשביל הגמלים ולא רק להשקותם ממה שהיה לה בכד. בכך בעצם התורה לועגת לניחוש – היא הופכת את הניחוש של העבד לתפילה.
בראשית כ"ד פסוק כב' – העבד משפע אותה במתנות, לא ידוע אם כדי "להתחיל איתה" או כדי לגמול לה את שכרה. כאשר הוא מבקש ממנה מקום ללון, היא מראה שוב רגישות – דואגת לכך שלגמלים גם יהיה מקום ללון.
החצי הראשון של בראשית פרק כ"ד נגמר בפסוק לג', כעת שהעבד הולך לספר את כל הסיפור – איבר הדיווח – גם איבר התחזית וגם איבר הפעולה הופכים להיות איבר הפעולה.
העבד פותח את דבריו ב-"עבד אברהם אנוכי". התהפוכה כאן היא שמדובר בעבד – בעל עשרת הגמלים הוא לא האדון העשיר. ההפתעה השנייה היא העובדה שהוא העבד של אברהם. העבד מפרט את כל הברכות שנתן אלוהים לאברהם כאשר בתחילת הפרק היה משפט מאוד קצר לגבי זה. המטרה כאן היא לשכנע את ראש המשפחה בעושרו של אברהם וכך לגרום לרבקה להתחתן עם יצחק. פרט נוסף הוא שיצחק הוא ילד יחיד שיורש את אברהם. העבד משקר חלקית לגבי מה שאברהם ביקש ממנו – הוא מוסיף לבקשה את הביטוי "ואל משפחתי" – הרי אברהם לא אמר שהוא רוצה אישה בשביל יצחק ממשפחתו. ייתכן ומדובר במחמאה נוספת למשפחה – ברגע שאברהם צריך להשיא את בנו הוא פונה אל משפחתו. מן העבר השני יכול להיות שזה בא להקל על המשפחה בשחרור רבקה, כלומר העובדה שהיא עוברת אל בית משפחת אברהם פחות נוראה מאשר להתחתן עם זר. כאשר העבד מספר על אשר התרחש ליד הבאר, הוא מדלג על הרושם שקיבל מרבקה, כלומר הוא לא מספר על כך שהיא נראתה לו טובת-מראה. בנוסף זה נשמע שהיא הגיעה אליו ולא שהוא הגיע אליה. העבד משנה את סדר הפעולות – הוא טוען שהיא הורידה את הכד מבלי שהוא היה צריך להפסיק אותה באמצע ובאופן רציף נתנה לו לשתות גם לו וגם לגמליו. הוא רוצה להראות שהניחוש הצליח. לאחר מכן הוא שוב משנה את סדר הדברים – הוא טוען שנתן לה את התכשיטים לאחר שאמרה מי היא משפחתה. זה עקבי עם השקר על המשפחה – רק לאחר שהוא יודע שהיא מהמשפחה הוא שם את הצמידים על ידיה. כלומר, הוא חיפש במיוחד בת משפחה.
מגמת העבד היא לשכנע את המשפחה לתת בידו את רבקה כדי שתתחתן עם יצחק. חלק מהשינויים למען מטרתו לצבוע את המשפחה באור יפה – משפחה עשירה, הגונה. נדמה שהדרך לשכנע את המשפחה לתת את רבקה היא לא רק להחמיא להם אלא להפוך את תפילת הניחוש למימוש רצון האלים. מדוע יש תחושה שזה מה שנעשה? הוא מדגיש כל כך את הניחוש ומשנה את הסיפור כך שיהיה מדויק שנדמה שזה חלק מהמגמה – להאיר את הניחוש כך שלא תהיה להם ברירה אלא להבין שהאל הוא שקבע את מה שהתרחש. מדוע הוא משמיט את העובדה שהוא רץ אליה? ככל שהוא ימעיט את הפעילות האנושית כך הוא מגדיל את השטח לפעילות האלוהית. אם איך שסיים להתפלל האל הביא אל מולו את רבקה, זה נותן תחושה של מעורבות אלוהית אינטנסיבית. הדבר הזה עצמו קשור גם להדגשת המשפחה – מה הסיכוי שהנערה גם תממש את הניחוש וגם שתהיה מהמשפחה? הסבירות שאותה הנערה שהראתה לו חסד היא גם בת משפחה של אברהם היא מאוד נמוכה, מה שעוד יותר מאפשר את ההתערבות האלוהית. באופן אבסורדי, העבד צודק בסמנטיקה של השגחה – אפשר להרגיש איך רבקה הוצאה בדיוק בזמן להיפגש עם העבד רק בגלל שזה השידוך שה' הועיד. אבל, בתפיסה המקראית לא די בזה שיש השגחה אלא צריך גם את חסד הדמויות. כלומר, אלוהים מפגיש בין האנשים, אך מה שיתרחש ביניהם תלוי בלבד בהם. לעומת זאת, בחשיבה של ניחוש מדובר באמירת הדבר הנכון בזמן הנכון. המילה חסד מופיעה 3 פעמים בסיפור המקורי ולא מופיעה פעם אחת בסיפור העבד – זאת משום שעניין הניחוש והגורל משתלט – היחידים שמוזמנים לעשות חסד בסיפור העבד הם משפחתה של רבקה. בסופו של דבר משפחתה של רבקה משוכנעת שמדובר ברצון האל ושולחת אותה ליצחק.
יש כאן חוסר סימטריה – העבד טוען שיצחק הוא אדונו, וכאשר הוא חוזר הוא מספר ליצחק על שעשה. זוהי הדרך של הסיפור להעביר את אור הזרקורים מהדור הראשון לדור השני. בתחילת הסיפור האדון הוא אברהם, ואז יצחק הוא זה שעולה לבמה ונהפך לאדון. עוד סמל להחלפה הוא הבאתה של רבקה לאוהל שרה.
ראו גם:
