מלכים א' פרק יא – סיכום מפורט

מלכים א' פרק יא – סיכום מפורט

פרק י"א בספר מלכים א נחלק לשלושה חלקים עיקריים:

א.    פסוקים 1 – 13 סוף מלכות שלמה: החטא ועונש

ב.     פסוקים 14 – 39 המורדים בשלמה: הדד האדומי, רזון בן אלידע וירבעם בן נבט

ג.      פסוקים 40 -41 : חתימה וסיכום של מלכות שלמה

מלכים א' פרק י"א – פסוקים 1 – 13: סוף מלכות שלמה: החטא ועונשו

  פסוקים 1 – 8 סוף מלכות שלמה

במלכים א פרק יא מתואר סוף מלכות שלמה. מחבר הפרק רוצה להדגיש שהתנהגותו של שלמה בסוף תקופת מלכותו הייתה מנוגדת להתנהגותו בראשית מלכותו. ההדגשה מובעת בתוכן המסופר ובדרך שבה מסופר הדבר.

שלמה נשא נשים נוכריות רבות, למשל "מואביות עמניות אדמית צדנית חתית"וגם את בת פרעה, שנזכרת במפורש בגלל חשיבות הנישואים איתה. מובן שנישואי שלמה היו נישואים פוליטיים, אך המספר רואה בכך חטא, בנישואין לנשים נוכריות עבר שלמה על שני איסורים בספר דברים:

האחד, איסור להתחתן עם עמונים ומואבים (דברים כ"ג 4) והשני איסור מפורש ב"חוק המלך"לשאת מספר רב של נשים כדי  לא לסטות לעבודה זרה בעקבות דתן של הנשים הנוכריות. נראה שמחבר ספר מלכים הכיר את החוק בדברים, והוא מותח ביקורת על שלמה "ברוח ספר דברים" (כלומר מבקר את שלמה על שלא קיים את חוקי ספר דברים. מחבר ספר מלכים סבר, כמובן, שאת ספר דברים כתב משה, ועל כן בוודאי חוקיו היו ידועים לשלמה!!).

ואכן, נשי שלמה היטו את לבו לעבודה זרה, ובמיוחד נזכר הפולחן שלו "לעשתרת אלהי צדנים ומלכם שקץ עמנים". המילה "שיקוץ" (דבר מתועב ודוחה) מדגישה את יחסו של המספר לעבודה זרה.

אמצעים ספרותיים שבהם משתמש המחבר להדגיש דבריו:

1.     פירוט – הסופר מפרט את מוצאן של הנשים "מואביות, עמניות, אדמית, צדנית חתית ואת שמות אלוהיהן עשתרת אלהי צדנים…מלכם שקץ עמנים…כמוש שקץ מואב…מלך שקץ בני עמון. כך נוצרת תחושה של גודש מאוס.

2.     הגזמה – הסופר מגזים בעניין הנשים על ידי שימוש במספרים טיפולוגיים (סמליים) "ויהי לו נשים שרות שבע מאות ופלגשים שלוש מאות), המסמלים שלמות, כדי ליצור רושם של ריבוי.

3.     השוואה ניגודית לדוד – השוואה ניגודית של שלמה לדוד אביו. דוד עבד את ה' , ואילו שלמה מרבה לחטוא לפחות לעת זקנתו ,"ולא היה לבבו שלם עם ה אלהיו כלבב דויד אביו..ולא מלא אחרי ה' כדוד אביו". ההשוואה הניגודית לדוד נרמזת גם מהקבלת ימי זקנתו של שלמה לימי זקנתו של דוד (ראו מלכים א א) בשני המקרים מדובר במלכים שבזקנתם הם מתוארים כחלשים, אך בעוד שחולשת דוד היא חולשת הגוף אצל שלמה זו חולשת האמונה. 

השוואה ניגודית לראשית מלכות שלמה – פעמיים ניתנת הערכה לשלמה על מעשיו הדתיים. בראשית מלכותו (ג 3-1) נאמר: "ויאהב שלמה את ה' ללכת בחקות דוד אביו" ובפרקנו נאמר "והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות…נשיו הטו את לבבו אחרי אלוהים אחרים..ויעש שלמה הרע בעיני ה' ולא מלא אחרי ה' כדוד אביו". השימוש המנוגד בשורש א-ה-ב ממחיש את הפער בין ראשית מלכות שלמה, אז אהב את ה'  (ותורתו) לבין זקנתו, אז אהב את נשיו  הנוכריות (ואת הפולחן הזר שהביאו עמן). השורש א-ה-ב מילה מנחה.

5.     ציטוט החוק הסופר מציין ששלמה לקח נשים נוכריות שהתורה אוסרת לקחת: "מן הגויים אשר אמר ה' אל בני ישראל לא תבואו בהם והם לא יבאו בכם.." פסוק זה דומה בניסוחו לחוק בדברים ז 3, שאוסר להתחתן עם כנענים " ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך".

6.     חזרותהמחבר חוזר על דבריו פעמיים ובכך יוצר העצמה של החטאים. פעמיים נזכרות נשותיו הנוכריות של שלמה.

מלכים א' פרק י"א – פסוקים 14 – 39 השטנים (האויבים) שקמו לשלמה

                    הדד האדומי, רזון בן אלידע וירבעם בן נבט

מחבר הפרק לא הסתפק בכך שהעונש על חטאי שלמה יגרום אסון בדורות הבאים. (תפיסת גמול מצטבר לדורות). הוא רצה להראות שגם שלמה עצמו נענש על מעשיו. הוא מספר על האויבים שקמו לשלמה, ופגעו בו ובממלכתו. שם נרדף לאויב בעברית מקראית: שטן.

פסוקים 14 – 22 הדד האדומי

הדד הוא "מזרע המלך …באדום" כלומר איש ממשפחת המלוכה האדומית. ממלכת אדום נכבשה ע"י דוד , ואז פקד דוד להרוג את כל הזכרים (הלוחמים) באדום. זו הייתה שיטה ידועה במזרח הקדום למנוע מרידות כלפי הכובשים. במצרים שלט באותה תקופה פרעה והוא נתן להדד מקלט במצרים. הדד התחתן עם גיסתו של פרעה ונולד לו בן שגדל ונתחנך עם בני פרעה. כאשר הדד שומע שדוד ויואב מתו , הוא מבקש מפרעה לחזור לארצו למרות הפצרותיו של פרעה שיישאר.

בריחת הדד למצרים בימי דוד וקבלת חסות מדינית שם מלמדות על נסיונו של מלך מצרים להחליש את ישראל ע"י תמיכה במורדים בה. מכך ניתן להבין שאם תקופת דוד היתה עוינות בין שתי המדינות 0ישראל ומצרים) – בתקופת שלמה שוררים יחסי שלום בין שתי המדינות.

23 – 25 שטן נוסף רזון בן אלידע

גם רזון היה  פליט במלחמה של דוד עם ארם צובא ובני בריתו. כשדוד הכה את הארמים, ברח רזון עם אנשיו לדמשק והיה עליהם שר גדוד והיה שטן לישראל כל ימי שלמה – מלחמה זו הוזכרה בשמואל ב ח 5.

שני סיפורים אלה הם עונש מה' בגלל חטאי שלמה, מעוררים קושי – בעיה:-

לפי מבנה הפרק ורצף הדברים ניתן להבין ששלמה חטא בזקנתו, ולכן שני ספורי המרידה בו הם עונש על חטאיו, ומכך משתמע שהשטנים הנ"ל קמו לו בזקנתו = בסוף ימי שלמה. אבל מפסוקים 21 – 25 ניתן להבין שהמרידות החלו עוד בימי דוד ונמשכו כל ימי שלמה. הראיות לכך:

21 – 22 "והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבתיו וכי מת יואב שר הצבא"

24     "ויקבץ עליו אנשים, ויהי שר גדוד בהרוג דוד אתם"

25     "ויהי שטן לישראל כל ימי שלמה".

מלכים א' פרק י"א – פסוקים 26 – 39 ירבעם בן נבט  ( אויב מבית)

מלכים א' פרק י"א – פסוקים 26 – 28 אקספוזיציה = היצג

"וירבעם בן נבט אפרתי מן הצרדה ושם אמו צרועה אשה אלמנה עבד לשלמה, וירם יד במלך. וזה הדבר אשר הרים יד במלך: שלמה בנה את המלוא, סגר את פרץ עיר דוד אביו. והאיש ירבעם גבור חיל, וירא שלמה את הנער כי עשה מלאכה הוא, ויפקד אתו לכל סבל בית יוסף".

פרטים אלה הם אקספוזיציה: פרטים הנמסרים בדרך כלל בתחילת הסיפור (לאו דווקא בתחילת הפרק!!!) והכרחיים להבנת המשך העלילה. בהמשך העלילה יסופר על ירבעם שמנהיג את עשרת שבטי הצפון למרוד בבית דוד, והופך למלך של עשרת שבטי הצפון. מטרתם של פסוקים אלה היא להסביר מיהו ירבעם, כיצד צבר את כוחו והפך למנהיג, וכיצד אחר כך הפך אפילו למלך על עשרת השבטים.

הפרטים הנמסרים על ירבעם:

1. 1.     אפרתי. שבט אפרים היה אחד השבטים הגדולים שבשבטי הצפון, והיו לו יחסי יריבות עם שבט יהודה, שאליו השתייך שלמה. ירבעם גדל בשבט שהייתה לו יריבות שורשית עם בית דוד ועם שבט יהודה בכלל.
2. 2.     בן אשה אלמנה. ירבעם בא ממעמד חברתי נמוך ומנוצל. כבן לאחת השכבות החלשות בעם, שבדרך כלל מפתחות מרירות כלפי השלטון, במקרה של שלמה התעצמה המרירות. ירבעם ראה את העושר המופגן של שלמה, שהצטבר מן המסים הגבוהים שנגבו מהעם.
3. גבור חיל. ביטוי זה אפשר לפרשכ"גיבור צבאי" או כ"בעל אדמות ורכוש". על פי שני הפרושים, הצליח ירבעם להגיע להישגים נכבדים עוד בהיותו אדם צעיר. זה מראה על כושר מנהיגות ושאפתנות, תכונות שמבהירות את יכולתו להנהיג מרד.
4. 4.     אחראי ל "כל סבל בית יוסף". שלמה מינה את ירבעם לאחראי לכל עבודת הבנייה של שבטי הצפון (בית יוסף). בתקופה זו בנה שלמה את המלוא (מילו אבנים ועפר בין שתי חומות) "וסגר את פרץ עיר דוד אביו" כלומר בנה חומה סביב פרצה שהייתה בחומת העיר. בעבודה זו הועסקו בני השבטים השונים. כאשר עבדו שבטי בית יוסף, מונה ירבעם לאחראי להם. ברור כיצד הפך בעיני שבטי הצפון למנהיג, וכיצד צבר כוח למרוד בבית דוד.

הביטוי סבל בית יוסף מסביר מדוע חשבו השבטים למרוד. הם עבדו בשביל שלמה בבנייה, ולא קבלו שכר תמורת עבודתם. באופן טבעי הם חשו מנוצלים ע"י השלטון.

מלכים א' פרק י"א – פסוקים 26 – 28 בנויים במבנה של "כלל ופרט":

פס 26 אומר דברים כללית ( "וירם יד במלך") ובפסוקים 27 ואילך אמורים לפרט על אודות המרד. בפס' 27 נאמר: "וזה הדבר, אשר הרים יד במלך" . כלומר, אמור להופיע כאן סיפור המרד של ירבעם בשלמה. אבל, סיפור המרד לא מופיע. בהמשך הכתוב, בפס' 40 (לאחר דברי אחיה) נאמר: "ויבקש שלמה להמית את ירבעם", וזו כבר תוצאת המרד. אם  כך, חסר כאן סיפור המרד עצמו שכנראה נשמט בהעתקה או נשמט במכוון כדי להמעיט ביזויו של שלמה.

מלכים א' פרק י"א – פסוקים 29 -39 פגישת אחיה וירבעם

ה' שולח את אחיה, נביא משילה, שפוגש את ירבעם ונוקט מעשה סמלי: הוא קורע את השמלה (שלו? של ירבעם? שתי האפשרויות קיימות) ל-12 קרעים, נותן עשרה לירבעם ומשאיר קרע אחד אצלו.

פשר המעשה הסמלי ברור: ה' קורע את הממלכה, לוקח מבית דוד עשרה שבטים ונותן אותם לירבעם, אשר ימלוך עליהם וזו תהיה ממלכת ישראל, ואילו שבט אחד יישאר לבית דוד, שבט יהודה, וזו תהיה ממלכת יהודה.

הקושי: איך אפשר שסכום הקרעים הוא 11, הרי מספר שבטי ישראל 12?

הפתרון: בנימין היה שבט קטן שלאחר פילוג הממלכה נבלע ברובו בתוך יהודה (כשנאמר, שקרע אחד יהיה לבית דוד, בנימין כלול בתוך יהודה.

מדוע תמך אחיה בירבעם?

יש הסבורים כי תמיכתו של אחיה בירבעם נבעה משני מניעים:

1. מניע דתי (רצון להעניש את שלמה על העבודה הזרה).
2. מניע אישי. אחיה השילוני היה בן העיר שילה. עיר זו הייתה מרכז דתי מפואר וחשוב, לפני שירושלים הפכה להיות המרכז הדתי העיקרי. אולי אחיה מקווה שהפילוג יביא לירידה בחשיבותה של ירושלים, ולעלייה מחודשת ביוקרתה של שילה.
3. גם בדברי אחיה השילוני בולטת התפיסה של גמול לדורות ושל גמול קיבוצי:

גמול לדורות:

1. 1.     שלמה חטא, אבל הממלכה תתפלג בימי בנו:  "ולקחתי המלוכה מיד בנו" (35).
2. 2.     שבט אחד יישאר לבנו של שלמה בזכות דוד, הסבא: "ולבנו אתן שבט אחד למען היות ניר לדוד עבדי" (36).

גמול קיבוצי:

שלמה חטא בעבודה זרה והכתוב בפסוק 33 מדבר בלשון רבים כאילו העם כולו אשם בעבודה זרה וייענש בידי ה': "הנני קרע את הממלכה מיד שלמה…יען אשר עזבוני וישתחוו לעשתרת אלהי צדנין…ולא הלכו בדרכי לעשות הישר בעיני וחקתי ומשפטי כדוד אביו".

המילים המנחות בקטע זה:

1. 1.     השורשים ל-ק-ח   נ-ת-נ שורשים אלה חוזרים ומדגישים את לקיחת רוב הממלכה מבית דוד, ונתינתה לירבעם. ראו פסוקים 31, 34, 35, 36, 37, 38. כך גם השורש ק-ר-ע  (11. 12, 13, 30, 31).
2. הביטוי "ירושלים העיר אשר בחרתי" מדגיש את יחסו המיוחד של ה' לירושלים. עם חסדו של ה' לבית דוד, מדגישים שני ביטויים אלה את העיקרון של קדושת ירושלים ובית דוד.

מלכים א' פרק י"א – פסוקים 36 -39

לירבעם  מובטח שלבית דוד יישאר שבט אחד, כ"ניר" (כלומר: נר, המשכיות, שושלת) לבית דוד. לירבעם יינתנו עשרה שבטים ושושלתו תמלוך לעד אם ילך בדרכי האל. זו הבטחה מותנית (תלויה בתנאי), לעומת הבטחת השושלת לדוד, שלא הייתה מותנית (עיינו בשמואל ב, ז 16) "ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם לפניך כסאך יהיה נכון עד עולם".

בביטוי "העיר אשר בחרתי לי, לשום משמי שם" – משתקפת תפיסה של אלוהות מופשטת, שאופיינית לספרות הדויטרונומיסטית (המושפעת מספר דברים). אלוהים לא נמצא בירושלים. רק שמו, כבודו וחסותו פרוסים על העיר.

מלכים א' פרק י"א – פסוקים 40 -41

שלמה רוצה להרוג את ירבעם – ירבעם בורח למצרים כדי לקבל חסות מדינית. לפנינו סגירת מעגל ביחס למלכים א ג 1 ולמלכים א יא 1 שם מצרים סימלה את גדולת שלמה (מלך מצרים הסכים לנישואיו עם בתו) – כאן מצרים מסמלת את נפילת שלמה כי ירבעם המורד בורח למצרים ומקבל שם חסות מדינית.

41 – שלמה מת ורחבעם בנו מולך תחתיו.

להרחיב את היריעה:

כשהמלך שלמה הוחלף על ידי מתחזה אפל

משפט שלמה בגרסה הבודהיסטית

מה היה עושה דוד המלך בלילות?