מבוא לאסלאם: שתי מהויותיו של מוחמד ובשר הקורבנות
מתוך: מבוא לאסלאם: חייו של מוחמד
בתחילת שנות העשרים של מוחמד, הוא הולך בדרך ופוגש אדם. האדם שואל את מוחמד לאן מועדות פניו, וזה עונה לו שהוא בדרכו לחגוג את העלאת הקורבנות עם שבטו, קוריש. לאחר העלאת הקורבנות, מוסיף מוחמד, נאכל כולנו את בשרם. מוחמד עונה לאותו אדם שזו הפעם הראשונה שהוא שומע על כך. מאותו היום לא נוגע מוחמד בבשר זה.
סיפור זה בגירסה שונה, מספר כי מוחמד אומר בעצמו לאיש שהוא עזב את שבטו, ממש ברגע זה, משום שהם אוכלים בשר קורבנות, והוא לא מוכן לחיות במחיצתם.
למי נאמין? איזה סיפור הוא הנכון? הסיפור הראשון מצייר את מוחמד כאדם בשר ודם, שגם לו עבר בחטא, עבר ממנו התנקה. הסיפור השני מציג את הנביא ללא רבב. ישנו פה שיקוף של שתי מגמות מרכזיות מראשית האסלאם: מוחמד המושלם, שקיבל את ההנחיה האלוהית מראשית דרכו מול מוחמד האנושי, שנתגלתה לו האמת והוא חזר בתשובה בעקבותה. ההבדל בין המגמות הוא הבדל כרונולוגי:
אל-נבי אל-מעצום (הנביא בעל העוצמה): עמידה בפני חטא ובפני טעות. מוחמד עמיד בפני טעויות. הוא מושלם. בסביבות שנת +150 (למותו של הנביא), אנו נתקלים בתפיסה שמחזיקה ממוחמד כמושלם וצודק תמיד. אל נבי אל מעצום הוא הנביא מהסיפור השני.
עד שנת +150, אנו מניחים שהתפיסה הייתה שונה: חבריו ובני דורו התייחסו אל הנביא כאל אחד האדם, הוא נהג להעיד על עצמו: "אל תראו בי אדם שונה". זהו הנביא מהסיפור הראשון.
מסורת אל מעצום היא המסורת השלטת לאורך ההיסטוריה, אבל המסורת הקדומה עדיין קיימת ומעידה על הכלל מתוך היותה שונה ויוצאת ממנו. מתקיים תהליך מעניין, בו המסורת הראשונה נעלמת מדפי ההיסטוריה לתקופה ארוכה, כמעט אלף שנה. רק לאחר אותן שנים, העיזו המוסלמים להעלותה שוב על הכתב, שכן מדובר בערעור שלמותו של הנביא.
"נהג על פי דין שבטו". ערבית דין = דת. נהג לפי דת שבטו. האם יש באמירה זו טעם נפגם? האם אנו יוצאים פה נגד המידות הטרומיות הטהורות של הנביא? המסורת המוסלמית, ככל מסורת דתית אחרת, מנסה להגיע לשלמות. אין סתירות. לא מתקיימים סיפורים. מסורת זו תאמר: החסב של האדם הוא דתו.
"מי שאין לו חסב, אין לו דת". חסב – מעשים טובים. אם חסב = דין ובנוסף "אין דין ללוא מורואה" (גבריות ג'להיית) => חסב = דין = אורך חיים, הנביא נהג לפי מעשיו הטובים של שבטו. מוחמד נהג לפי אורח החיים של השבט, אורח חיים חיובי. האסלם, בעזרת תרגיל מילולי, פותר את הסתירה. ההסטוריון רואה את הסתירה ומבין ממנה את ההתפתחות התיאולוגית. בשר הקורבנות אינו חטא. לא בתקופת מוחמד. החטא נולד עם האסלאם. מאז האסלאם הבשר הוגדר כחטא.
