כלכלת ישראל- סיכום מאמר: התוואים הכלכליים-חברתיים של מדינת ישראל – דן בן דוד
מתוך: מנהל עסקים: כלכלת ישראל – סיכומים: סיכומי מאמרים בכלכלה ומנהל עסקים
תקציר:
אי השוויון בהכנסות ברוטו (לפני תשלומי העברה ומיסים) גדל במהלך שלושה עשורים. אחוז המשפחות החיות מתחת לקו העוני גדל. שיעורי הצמיחה נמוכים ממדינות ה-G7, פערי ההכנסות מתרחבים ושיעורי האבטלה נמצאים במגמת עלייה (מ-1973 ועד היום).
הבעיות בהכנסות ברוטו הלכו והחריפו וזה הצריך גידול בממדי הקצבאות, במענקים ובסעד. הממשלה צמצמה הוצאות ביטחון, העברות למגזר העסקי והוצאות מימון והחלה לתמוך בחברה. אם לא היו עושים זאת, ההוצאות הציבוריות היו גדלות, נטל המס היה גדל והצמיחה הייתה נעצרת.
1. צמיחה:
המדד הבודק רמת חיים הינו התוצר לנפש. ככל שרמתו גבוהה יותר, רמת החיים גבוהה יותר. מ-1995 (חוץ מ-2000) שיעורי הצמיחה של התוצר לנפש הם במגמת ירידה. ב-2002 רמת החיים חזרה לאותה רמה כמו ב-1995. המצב הביטחוני-מדיני אינו נותן הסבר מלא למצוקה הכלכלית-חברתית. כדי להתמקד בשורש הבעיות, יש להבדיל בין מגמת צמיחה ארוכת טווח לבין התנהגות מחזורית סביב אותה מגמה. רצוי שתנודות סביב אותה המגמה יהיו מתונות ורצוי ששיפוע המגמה יהי חיובי ותלול. משנת 1973 ועד היום ישנה האטה בצמיחה. בין השנים 1951-1972 קצב הצמיחה של התוצר לנפש היה בין הגבוהים בעולם באותן שנים. אם קצב צמיחה זה היה ממשיך, התוצר לנפש היה מגיע לרמה אמריקאית בתחילת שנות ה-90. בפועל, קצב הצמיחה ירד. בין השנים 1950-1990 היה שבר במסלול הצמיחה לרוב המדינות (מתוך 74 מדינות שנבדקו). במרבית המדינות המתועשות ההאטה החלה בתחילת שנות ה-70, אך הירידה בקצב הצמיחה הישראלי הייתה החריפה ביותר ועד שנות ה-90 קצב הצמיחה היה הכי נמוך. פער ההכנסות גדל בין ישראל למדינות ה-G7. זוהי האטה חריפה בעולם המערבי שנמשכה לאורך זמן רק. מ-1973 מסלול הצמיחה הישראלי יציב. הרחבות וריסונים פיסקאליים ומוניטאריים גרמו לתנודות מחזוריות סביב מסלול הצמיחה, אך לא השפיעו על מסלול הצמיחה. גם המלחמה בלבנון והעלייה לא גרמו לשינוי בצמיחה. מאחורי ההאטה המתמשכת עומדת הקדמה הטכנולוגית. ממדי הקדמה הטכנולוגית נאמדים בעזרת חישוב הפריון הכולל. הגידול בפריון נבע ממו"פ בארץ ובחו"ל ומהרחבת ממדי ההשכלה בארץ.
* כדי שרמת החיים תעלה, יש להגדיל את קצב הצמיחה ולכן יש לבצע פעולות להגדלת הפריון הכולל.
2. אי שוויון:
מ-1973 גדלו שיעורי האבטלה. ככל שההשכלה נמוכה יותר, האבטלה הייתה גבוהה יותר. הגידול באבטלה נבע ממספר גורמים: הקדמה הטכנולוגית מגדילה ביקוש לעובדים משכילים, במקביל מגדילה ישראל את ההיצע של העובדים בעלי השכלה נמוכה ע"י ייבוא עובדים זרים המועסקים בתנאים מועדפים שאינן תואמים את חוקי העבודה החלים על העסקת ישראלים, מכלול תמריצי הסעד והמיסוי אינם מהווים תמריץ לעובד. בנוסף, ישנה בעיה של יכולת – מבחינת הכשרה מקצועית – של אוכלוסיה הולכת וגדלה שאינה תואמת את צרכיו של משק תחרותי. רמת ההכנסה ירדה, עקב האבטלה וזה הביא לצמיחה בעוני ובאי-שוויון בהכנסות ברוטו.
מדד ג'יני– מודד אי-שוויון. נע בין 0 ל-1 (0-שוויון מלא). מתאים להכנסות ברוטו / נטו. אם אי-שוויון בהכנסות נטו אינו מספיק, הם מגבירים את זרם הכספים מעשירים לעניים, אך כספים אלו מכבידים על צמיחת המשק לכן מוצאים נקודת איזון.
תשלומי העברה ומס פרוגרסיבי מקטינים פערים, אך לא נותנים פיתרון לפער הקיים. ככל שגדלים הפערים, גדל הצורך בהגדלת רשת הביטחון החברתית.
משנות ה-70 חל גידול מתמשך באי-שוויון עד למצב בו ישראל נחשבה בין הגבוהים בעולם, בשנות ה-80. מצד שני, רמת אי-השוויון בהכנסות נטו קטנה.
3. הוצאה ציבורית:
בשני העשורים האחרונים צומצמה ההוצאה הביטחונית, שאפשרה גידול בהוצאות החברתיות ללא הגדלת ההוצאות של הממשלה, והוצאות אלו גדלו פי 3.5. נראה כי לא מסתמנת האטה בגידול ההוצאות על קצבאות, מענקים וסעד, שבאים לממן את הגידול בפער בין שני מדדי אי-השוויון. בנוסף, הייתה ירידה בהעברות למגזר העסקי (סובסידיות למוצרי צריכה, שגדלו בתקופת האינפלציה; סובסידיות לאשראי ולהשקעה וסובסידיות לייצוא). למרות התמריצים למגזר העסקי, הייתה להם השעה קטנה על הייצור והתעסוקה. חלק מהסובסידיות לא הגיעו לצרכן הסופי.
עם השנים ההוצאה הציבורית ללא ריבית עלתה. בשנים 1986-2001 הייתה ירידה בצריכה הציבורית, שנבעה מהירידה בהוצאות הביטחון, מירידה בהעברות למגזר העסקי ואפשרה הגדלת מרכיבי סעד, החינוך והבריאות והקטנת סך ההוצאה הציבורית. הירידה בהוצאה תרמה לירידה בחוב הציבורי, מה שאפשר הקטנת הוצאות המימון. בין השנים 1980-1999 מרכיב ההוצאות על קצבאות, מענקים וסעד גדל (לא כולל הנחות בתחבורה, ארנונה, גנים וכו'). המשך מגמת העלייה בתחומים אלו, בעקבות עלייה באי-שוויון והעוני בהכנסות ברוטו, תגרום להגדלת ההוצאה הציבורית כולה.
רק ב-4 מדינות מתוך מדינות OECD היה יחס הוצאות גבוה מישראל.
הגדלת יחס ההוצאות הציבוריות מתוך התוצר מחייב העלאת מיסים ולקיחת הלוואות. העלאת מיסים מקטינה את כדאיות הייצור והייצוא ופוגעת בצמיחה הכלכלית. לקיחת הלוואות מחייבת הגדלת הוצאות מימון והעלאת ריבית (מה שמקטין את ממדי ההשקעות ופוגע בצמיחה עתידית של המשק) ו/או הגברת שיעורי האינפלציה
(מה שמקטין את כוח הקנייה של תשלומי ההעברה לנזקקים ומחייב גידולים נוספים בהוצאות הציבוריות כדי לשמור על ערכם הריאלי של תשלומי ההעברה).
הגברת הוצאות הסיוע לנזקקי גדלה בהתמדה ומאיימת לפגוע בצמיחה. בנוסף, סכומים אלו מאפשרי רק שמירת אחוז קבוע של משפחות החיות מתחת לקו העוני עפ"י הכנסות נטו, אך הן אינן מונעות את הגידול במספר הנזקקים.
4. קדמה טכנולוגית, צמיחה ואי-שוויון:
קדמה טכנולוגית מושפעת, בין השאר, מגלובליזציה וזהו אחד הגורמים לגידול באי-שוויון ובעוני. התחרות מחייבת לאמץ שיטות ייצור מתקדמות. פתיחות בשווקי ההון מאפשרת לחברות להגדיל את מקורות המימון. הגברת תחרותיות בשווקי המוצרים וההון מגבירה את הקדמה הטכנולוגית, מה שמניע את הצמיחה הכלכלית. הקדמה מביאה לגידול בביקושים לעובדים משכילים, מה שמעלה את התמורה הכספית להשכלה בזמן שהיא מורידה את שכרם של הלא משכילים. בישראל, כל זמן שאין שינויים בהיצע, פערי ההכנסות ילכו ויגדלו. ככל שכ"א הופך למיומן יותר, כך גדלה יכולתו של המשק לקלוט, ליישם ולתרום להגדלת הקדמה, מה שמגביר את הפריון לעובד ומגדיל את ההכנסה לנפש ואת קצב הצמיחה.
במשק צומח, ההכנסות גדלות ואיתן עולה גם קו העוני. ככל שהתוצר לנפש של מדינה גבוה יותר, כך גבוהה יותר גם הכנסת העניים בה. במונחים ריאליים מצבם של כל התושבים משתפר בקדמה.
5. השלכות למדיניות:
הנטל הכלכלי הנובע מהקטנת פערי ההכנסות ברוטו הולך וגדל. בעיית ההכנסות ברוטו ממשיכה להחריף וגורמת להגברת הנטל החברתי. בהינתן כי אחד הגורמים לאי-שוויון זה הקדמה ובהינתן כי קדמה זו משפרת את רמת החיים (הגברת הצמיחה), הדגש במדיניות צריך להיות על הגברת היכולת של תושבי המדינה להתמודד במציאות כלכלית המבוססת על קדמה. הקטנת אי-השוויון ברוטו יקטין את אי-השוויון נטו ויפחית את הנטל הכלכלי. ככל שהנגישות למקומות עבודה והשכלה נפגעת, כך נפגעים גם השוויוניות והצמיחה כתוצאה מהקצאה פחות יעילה של גורמי הייצור במשק.
טיפול אפקטיבי בבעיות הכלכליות-חברתיות מחייב מדיניות מערכתית משולבת. ניתן להקטין אבטלה ואי השתתפות בכוח העבודה כשיחליפו את התמריצים למערכת תמריצים לעבודה, כשצריך להגביר השתתפות ותעסוקה ולהעלות פריון (הקטנת עוני והעלאת רמת החיים).
