סיכום מאמר: בניגוד לרצוננו על גברים נשים ואונס – סוזן בראונמילר
מתוך: חברה ומגדר – סיכומים
.
הרעיון שיתכן קשר בין זנות לאונס אינו חדש. עם זאת מיסוד הזנות באופן חוקי איננו נובע מן העובדה שהדבר יביא למניעת אונס אלא מן הידיעה שהדבר ימסד את התפיסה שזכותו הכספית של הגבר היא לרכוש גישה לגופה של אישה וכי מין הוא שירות שמספקת נקבה ואין לשלול אותו מהזכר. הנצחת התפיסה שיש לספק את הדחף של הגבר היא חלק בלתי נפרד מפסיכולוגיית ההמון ביחס לאונס. היא טוענת שעד היום בו תבוטל הזנות, הרעיון שלפיו גישה למיניות היא אחד ממקורות וספיחי הכוח של הגבר ושל זכויות היתר שלו ימשיך להזין את המנטאליות של אנסים.
הפורנוגרפיה, לטענתה של סוזן בראונמילר, כוסתה במעטה של אלגנטיות – חופש הדיבור, וכבר קשה להבחין בין חופש התבטאות ( נותנת דוגמא את החינוך המיני שהוא חיוני חברתית ) לבין זוהמה מכוערת המפחיתה את ערכן של הנשים.
היא טוענת שנשים חשות גועל למראה פורנוגרפיה כיוון שבתוכן הן יודעות שגופן נחשף במטרה לשימן ללעג לשם חיזוק הערכתם, של אותם גברים שצופים בפורנוגרפיה, ל"גבריות". זו, לדעתה, גם השקפת העולם לגבי הפורנוגרפיה , כמו האונס, היא המצאה זכרית שעוצבה במטרה לנשל נשים מאנושיותן כדי להקטינן לממדים של אובייקט מיני ולא במטרה לשחרר חושניות ממעצורים מוסריים או מאיסורים שנכפו ע"י ההורים. גופה העירום של האישה הוא מקור לבושה ומבושיה יהיו רכושו הפרטי של הגבר בעוד שאיבר מינו שלו הוא מכשיר עתיק יומין מקודש ואוניברסאלי והוא מבטא את כוחו הפטריארכאלי ואת שלטונו על האישה בכוח הזרע.
הכותבת טוענת שחקיקה שתשקף נכוחה את המציאות שבה שרויה הנקבה, ומנגנון חברתי שלא יחסום עוד בפני נשים את ההשתתפות באכיפת חוקיו ולא יעודד אידיאולוגיה גברית של אונס, יתרמו רבות לחיסול פשעי מין אלימים. היא טוענת גם שעל הנשים לדבר על האונס. כשהן מעיזות לדבר על הנושא שלא מדברים עליו הן חושפות נדבך נוסף, שהוא אולי המפתח המרכזי לדיכוין: דיכוי גופני היסטורי, תהליך מודע של הטלת אימה, של נטיעת רגשי אימה ופחד.
תנועות הנשים הפמיניסטיות היו הראשונות לפתוח במאבק נשי נגד האונס. טענות גבריות שנשמעו היו שהנשים צריכות לכלוא את עצמן על מנת להתגונן. הן צריכות להישאר בבית, לא ללכת לבד, לא ללכת במקומות חשוכים וכל זאת על מנת שלא יאנסו אותן. הגברים מעדיפים לראות באונס בעיה של נשים ולא בעיה כלל חברתית, שפילוסופיה גברית מעוותת של תוקפנות יצרה אותו. לטענתה, הטלת נטל הזהירות על נשים, או באמצעות פתרונות אישיים אינם הפתרון וזאת מכיוון שמספר האנסים המסתובבים חופשיים איננו קטן וכן משום שבמקרה והנשים יגבילו את עצמן, ההשפעה המקסימאלית של האונס על בריאותה הרוחנית והנפשית של האישה הושגה אפילו מבלי שהאונס בוצע הפועל. וזוהי למעשה השפעתו האמיתית של מעשה האונס.
הזר שאונס הוא אנס אבל גם הגבר המוכר שמנצל את עמדת הסמכות שלו ומניח שיש לו זכות קדימה על האישה הוא אנס לא פחות. לכן היא טוענת לעולם לא יהיה די בחוקים נגד אונס ,גם אם הם יהיו המושלמים ביותר, כדי לשים קץ למעשי האונס. חוקים אלה לעולם לא יענו על השטח האפרורי של ניצול מיני.
לטענתה של בראונמילר, אין לתמוהה על כך שמרבית הנשים מאבדות את העשתונות ולוקות בשיתוק ( ולכן מואשמות בכל שלא התנגדו מספיק ) כוח הרצון כאשר הן נתקלות בתוקפנות גופנית. הורגלנו להיות חלשות היא טוענת ולחפש זכר שיגן עלינו. מעולם לא הודרכו נשים להגן על עצמן. הדבר שנשים זקוקות לו הוא תרגול שיטתי ביסודות של הגנה עצמית שיתחיל בגיל ילדות ובכך תתגברנה על מעצורים ומחסומים המתפתחים כתוצאה מהבניה חברתית. העכבות החברתיות שלנו נגד הרמת יד הן המכשול הגדול בדרכנו להפוך לנשים לוחמות. הנשים חייבות להשיב מלחמה. הן צריכות לפעול יחד בכל המישורים. לתכנן פעילות לטווח ארוך ולגייס לצידן גברים ונשים רבים ורבות. פעולה כזו יכולה לחסל לחלוטין את נגע האונס.
לקראת סיום המאמר היא שואלת האם ייתכן שיש איזשהו צדק מופשט בעובדה האנטומית שאיבר המין של הזכר שנוצל משחר הבריאה ככלי נשק להטלת אימה על נשים יכלול בבסיס מחצבתו את נקודת התורפה של הגבר החושפת אותו, בדרך מביכה, לפגיעה מכאיבה?
