הגורמים לעליית יהודי אתיופיה:
1) בשנת 1973 פסק הרב עובדיה יוסף שהיה אז הרב הראשי הספרדי, כי ביתא ישראל (הכינוי ליהודי אתיופיה), הם יהודים צאצאי שבט דן, ומדינת ישראל צריכה לפעול לטובת עלייתם לישראל. עד אז יהדותם של יהודי אתיופיה הוטלה בספק ע"י חלק גדול מן הממסד הרבני בישראל. בעקבות הפסיקה של הרב עובדיה, החליטה הכנסת להחיל את חוק השבות (נחקק ב-5 ביולי 1950, ועיקרו של החוק קובע, כי כל יהודי זכאי לעלות למדינת ישראל), גם על יהודי אתיופיה.
2) מצבם של יהודי אתיופיה התדרדר ב-1974, עם עלייתו לשלטון של משטר קומוניסטי. המשטר החדש גייס לצבא ילדים בני 12, אסר על קיום הדת היהודית, סגר בתי ספר יהודים, מ-1977 אסר על היציאה מאתיופיה, וראה ביהודי אתיופיה מרגלים לטובת מדינת ישראל.
דרכי ארגון העלייה:
בניגוד לעלייה מברה"מ, יהודי אתיופיה עשו את דרכם לישראל באמצעות סיוע שניתן ממדינת ישראל, ובמיוחד המוסד (ארגון הביון של מדינת ישראל). בעקבות האיסור על יציאה משטחי אתיופיה, וסבלם הקשה של היהודים, החליטה ישראל, לנקוט במבצעים יזומים, על-מנת לעלות את יהודי אתיופיה לישראל.
במהלך החודשים נובמבר-דצמבר, 1984, נערך "מבצע משה". המבצע נוהל ע"י המוסד הישראלי, שהצליח לרתום למשימה את עזרתה של ממשלת סודן, תוך שמירה על סודיות מוחלטת. יהודי אתיופיה הצליחו לברוח, תוך כדי שהם נעו על נתיב בריחה מאתיופיה לסודן, ושם הועלו על מטוסים לישראל. במהלך מבצע משה, עלו לישראל 6700 יהודים.
המבצע של עליית יהודי אתיופיה הופסק בפתאומיות לאחר שחשיפתו בכלי התקשורת, גרמה לממשלת סודן לחדול מתמיכתה במבצע. היהודים שנותרו בסודן ולא הספיקו לעלות על המטוסים, ניצלו הודות תמיכתה של ארה"ב ששלחה מטוסי תובלה לסודן. מטוסים אלה השתתפו בשני מבצעים קטנים: "מבצע שבא" ו"מבצע יהושוע", שמטרתם היתה לעלות לישראל את יתר היהודים שנותרו בסודן. עד סוף שנות ה-80 עלו לישראל כ-15,000 יהודים מאתיופיה.
המסע שערכו היהודים מאתיופיה לסודן, היה מסע רגלי שבמהלכו סכנו היהודים את חייהם. במהלך המסע הם היו נתונים להתקפות של שודדי דרכים, הם סבלו מרעב וצמא. המסע נערך כמה שבועת, ולעיתים נמשך מספר חודשים ואפילו שנה.
ב-1987, התחלף המשטר באתיופיה והיחסים הדיפלומטים בין אתיופיה לישראל חודשו. ב-1989 קמה שגרירות ישראלית באדיס-אבבה (בירת אתיופיה). ב-1991 התקיים מבצע עלייה נוסף – "מבצע שלמה", ביוזמת מדינת ישראל ויהדות ארה"ב. ממשלת אתיופיה הסכימה לשתף פעולה עם המבצע בתמורה לקבלת סכום של 40 מיליון דולר. בחודש מאי 1991 עלו לישראל ברכבת אווירית 14,000 עולים בפחות מיומיים.
במהלך שנות התשעים הגיעו לישראל עוד 403,000 עולים, ובין השנים 2002-2005 הגיעו עוד 13,000 עולים.
תהליכי הקליטה וקשיי העולים מאתיופיה
העולים שהגיעו לארץ במסגרת מבצע משה, היו מעטים יחסית ונקלטו במרכזי הקליטה כדרכם של עולים אחרים. לעומת זאת, העולים שהגיעו במסגרת מבצע שלמה היו רבים, ובנוסף לכך הם הגיעו במקביל לעלייה הגדולה מחבר העמים. מצב זה הקשה על תהליך קליטתם בישראל, ומשרד הקליטה שיכן אותם באתרי קרוונים שונים שהוקמו ברחבי הארץ. מהר מאד הפכו אותם אתרים, למקומות של עוני, וכתגובה ניסו השלטונות לעודד את האתיופים לצאת משם ולעבור לחיות בערים בתנאי תשלום נוחים. העולים לא מיהרו לעזוב, מאחר והעדיפו להישאר קרובים אל משפחותיהם.
העולים מאתיופיה זכו לקבל יחס מועדף, בשל הקשיים המיוחדים שליוו את העלייה הזו, בראש ובראשונה, קשיים שנוצרו בעקבות פערים תרבותיים. העולים זכו לתקופת לימודים ממושכת יותר באולפן, הפריווילגיות שנתנו לעולים במסגרת סל הקליטה, ניתנו להם למשך זמן רב יותר.
העולים מאתיופיה נתקלו בקשיי קליטה מיוחדים ושונים, מאלה בהם נתקלו עולים ממדינות אחרות. יהודי אתיופיה הגיעו מחברה ותרבות מסורתית יותר, בה נהגו בכבוד כלפי המבוגרים והזקנים. החברה דמתה בצורתה לשבט, בו התקיימה היררכיה, ולזקנים היה מעמד של מנהיגים בתחומי החיים השונים: דת, משפחה, חינוך ויישוב סכסוכים. מרבית האתיופים התגוררו, לפני עלייתם לישראל, בכפרים והתפרנסו בעיקר מחקלאות.
עם עלייתם לישראל נתקלו העולים בתרבות מודרנית ותעשייתית, וחברה שאינה מאורגנת כשבט היררכי בראשו עומדים הזקנים. שכבת המבוגרים מקרב העולים היתה חסרה את הידע והניסיון המקצועי הדרוש, על-מנת להשתלב בחיים המודרניים בישראל. בנוסף, חלק גדול מן המשפחות היו מפוצלות וחלקן השני נותר באתיופיה.
אחד הביטויים הכואבים למצוקה והקושי שפקדו את העולים האתיופיים עם הגעתם למדינה דמוקרטית ומודרנית, היה הפגיעה במעמדם של הקייסים (מנהיגים רוחניים בתחום הדת והחברה). מצד אחד התקיים ניסיון לשמור על התרבות והמסורת של יהדות אתיופיה, ומצד שני דחף חזק מאד, במיוחד מצד הצעירים, להשתלב בתוך החברה הישראלית. קונפליקט זה פגע במעמדם של הקייסים והשכבה המבוגרת, שהתגלתה בעיני הצעירים והילדים, כחלשה וחסרת עונים לנוכח החיים המודרניים בישראל. לקייסים לא היה את ניסיון החיים הדרוש לחניכה והשתלבות בתוך תרבות תעשייתית וצרכנית, והצעירים בקשו להתנתק מהם והמסורת שגילמו, לטובת השתלבות מהירה "בחיים הישראלים".
קושי נוסף בו נתקלו העולים הגיע מצד הרבנות, שהטילה את יהדותם בספק, ודרשה מהם לעבור תהליך של גיור. בשל תחושת העלבון וההשפלה שהדרישה יצרה בקרב העולים, סוכם לבסוף שהעולים יידרשו רק לעבור טבילה במקווה (חלק מהליך הגיור).
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון
