הרצון של ההנהגה היהודית בגטאות היה לשמור על חיים נורמליים ככל האפשר ולא להיכנע לייאוש. הדבר בא לידי ביטוי בדבריו של הרב יצחק ניסנבויים בגטו וורשה על הצורך ב"קידוש החיים" (הצורך לשמור על החיים, להבדיל מקידוש השם – המוות למען היהדות). הרעיון היה כי בעבר בקשו האנטישמים את הנפש של היהודים, ולכן יהודי שהמיר את דתו יכול היה להינצל. הנאצים לעומת זאת, בקשו את הגוף של היהודי (כאן מדובר באנטישמיות גזענית). מבחינת הנאצים, לטיפול בבעיה היהודית היתה רק דרך אחת, והיא סילוק היהודים משטחם, וזאת בכל מחיר שיידרש, כולל מוות. לכן טען ניסנבויים כי המאבק של היהודים צריך להתחיל קודם כל בשמירה על החיים, ולא סתם חיים, אלא חיים ראויים, חיים אנושיים.
רעיון זה של קידוש החיים הוא שניצב מאחורי פעולות רבות של יהודים בגטו והיבט מרכזי של דרכי ההתמודדות של היהודים בגטאות. פעולות התמודדות אלו לא נועדו רק לקיים את החיים הפיזיים, אלא חיים אנושיים ומלאים, הכוללים פעילויות חינוכיות ותרבותיות. היו מספר מנגנונים שאפשרו התמודדות של היהודים עם קשיי הקיום בגטאות:
1. העזרה הסוציאלית:
בכל גטו היתה רשת של עזרה הדדית, מאורגנת ע"י היודנראט או עצמאית. אירגוני הסעד פעלו להקמת מטבחים ציבוריים שסיפקו אוכל לנזקקים, הם הקימו מסגרות לטיפול בילדים, לביגוד ועוד.
2. חיי החינוך והתרבות:
הנאצים אסרו על הקמת בתי ספר בגטאות, מחשש שהדבר יגביר את התפשטות המחלות. אף-יל-פי-כן פעלו היהודים, בסיוע היודנרט, בהקמת רשת של בתי ספר מחתרתיים, שלעיתים מיקומם לא היה הקבוע. בבתי ספר לימדו המורים בהתאם להשכלתם, ולא על-פי תכנית מסודרת. במציאות הקשה של הגטו, הרכב הכיתות והמורים היה משתנה, עקב מחלות ומוות. היו אף ניסיונות להקמת בתי ספר גבוהים, דוגמת בית הספר לרפואה שהוקם בגטו וילנה.
ברוב הגטאות הוקמו ספריות, מקהלות, תזמורות, תיאטראות ועיתונים. הכל נעשה בכדי לשמור על הזהות ועל החיים הנורמליים.
3. תיעוד:
היו שעסקו בתיעוד החיים בגטו בציור ובכתיבה תוך הסתרת היצירות. המטרה היתה גם לתאר לעולם את מעשי הנאצים. היו גם שהוציאו עיתונים מחתרתיים בכדי להפיץ ידיעות ולנתק את הבידוד שבו חיו. זה היה גם אמצעי לארגון תנועות הנוער שהפכו לחלק חשוב בגטו.
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / נאציזם, מלחמת העולם השניה והשואה / המלחמה העולמית והפתרון הסופי / השואה
