אם כך הגיוני לפקפק בהימצאותן של מוסכמות כאלו או שלפחות אין זה הגיוני שגברים יסתמכו עליהן ביחסיהם עם נשים. הבעייתיות של הסתמכות על מוסכמות כאלו תומכת ביישום הסטנדרט המילולי החיובי של הסכמה. אולם יש להדגיש כי הטיעון בעבור סטנדרט כזה נעשה בהקשר מפגש בו הונח הן שמפגש כזה מותר רק אם הוא בהסכמה וכי הוא בהסכמה רק אם יש עדות שהסכמה ניתנה. השאלה הנגזרת היא מה יכול להיחשב כהסכמה ונטען בשם הנחה כי רק מתן הסכמה מפורשת ייחשב.
הנחה זו מתבטלת אם יש סיבה טובה להאמין כי זוג מסוים מבין ופועל תחת מוסכמה הדדית של הסכמה מינית. הבחנה זהירה בין סוגים שונים של יחסים ומפגשים מאפשרת לו לקבוע אלו הנחות מקדימות צריכות להיעשות בכל מקרה. אין להסיק כי הסכמה צריכה להינתן בכל מפגש מיני בצורה מילולית מפורשת. יחסים יכולים להיות "מעבר להסכמה" או כאלו בהם הגיוני להסיק הסכמה מתבנית רגילה של התנהגויות בעבר, או כאלו בהם הגיוני להאמין ששני הצדדים מסתמכים על אותן מוסכמות של הסכמה. כאשר לא ניתן להסתמך או להאמין על אחד מאלו, נכון יהיה לפעול במסגרת רמות ההנחה המקדימה שהוצגו לעיל.
קטע זה הוא תרגום מתוך ספרו של דיויד ארצ'רד – "הסכמה מינית"
