סיכום: הדמויות בספר הזקן והים
– סנטיאגו: סנטיאגו הוא דייג קובני זקן והדמות המרכזית ב"הזקן והים". הוא אלמן נטול ילדים, החי בבדידות ובעוני בעיירת דייגים. בעבר היה דייג מיומן ומוערך, וזכה ליחס של כבוד מסביבתו. מזה זמן רב לא הצליח לדוג, ולכן עליו להתמודד עם קשיי פרנסה, עם היחס המזלזל של הסביבה ועם תחושת חוסר ערך עצמי.
עם זאת הוא אינו מיואש כליל, ויוצא אל הים בפעם ה- 85 מתוך תחושה שזו תהיה יציאת המזל שלו, ומתייחס אליה כאל המשימה הגדולה בחייו. יציאתו לבדו (שכן הוריו של הנער אסרו עליו להצטרף לסנטיאגו) והעובדה שהרחיק יתר על המידה בשיוטו, מרמזות על המאבק שעוד נכון לו. אנו למדים על דמותו ועל תפיסת עולמו דרך המונולוגים הפנימיים שלו, דרך יחסיו עם הסביבה, דרך התייחסותו לים, לבעלי החיים ולדג. סנטיאגו מצליח לדוג בחכתו דג גדול מאוד והסיפור כולו סובב סביב המאבק שהם מנהלים ביניהם, המסמל את מאבקו של סנטיאגו בחיים. הזיקנה של סנטיאגו היא גם ברכה וגם קללה: היא מעידה מצד אחד על נסיון חייו, על המיומנויות שרכש, ומביאה לו יחס של כבוד והערכה מצד מנולין (מכנה אותו "סבא") ומאוחר יותר מצד החברה. מצד שני – זקנתו היא גם מגבלה בשל כוחו הפיסי המדלדל, בשל היותו שבע ימים ובשל כשלונותיו הרבים במהלך חייו. הוא מתואר כבעל ידיים מצולקות (הצלקות אינן טריות), חרוש קמטים, כתפיים מוזרות, "זקנות מאוד ואף על פי כן נאדרות בכוח". "ידיו כגרידי ישימון ללא דגה". וכן – "כל כולו זקן היה חוץ מעיניו; אלו היו כעין הים, שמחות היו, ותבוסה אין בהן". (מטאפורה)
הדיג עבור סנטיאגו איננו רק מקור פרנסה, אלא חלק ממהותו. באמצעותו הוא מוכיח את כוחו הפיסי והנפשי, את יכולותיו, את אמונתו בעצמו. הוא מתייחס אל הדיג כאל שליחות, ומתייחס לים וליצורים החיים בו בכבוד, בהערכה ובידידות, כאילו היו שותפים לחייו. במהלך הסיפור הוא אומר לעצמו כי עליו לחשוב רק על דבר אחד: "הוא הדבר אשר לו נוצרתי".
דמותו של סנטיאגו ניכרת בגבורתה ובכוחה לאור יחסו אל הים ובמיוחד לאור המאבק שהוא מנהל עם הדג משך שלושת הימים שהוא נמצא בים. הוא יוצא אל הים כשהוא מלווה בחלום: לדוג תוצרת משמעותית ולפצות עצמו על ימי התבוסה שלו. תחושה זו מלווה אותו גם במשך מלחמתו בדג ובכרישים: הדבר מעיד על היותו אדם חדור אמונה, בעל יכולת, סבלני, ערמומי, בעל כושר התמודדות, נחישות ועקשנות. ("האדם צפוי לאובדן, אך לא לתבוסה" וכן -"דג, אשהה עמך עד אשר מת אנוכי") דרך יחסו האמביוולנטי כלפי הדג (אויבו וידידו) אנו למדים על אישיותו המורכבת ועל ייחודו. דמותו מתאפיינת בסתירות רבות: כוח-חולשה, זקנה-נערות, הפסד-ניצחון, יאוש-אמונה, עצמאות-תלות (ניגודים). סתירות אלו באות לידי ביטוי דרך אירועי הסיפור, דרך יחס הסביבה אליו ודרך התנהגותו. סנטיאגו מצליח במאמץ רב להכניע את הדג. הוא מצמיד אותו לסירתו, ומבקש לחזור לביתו עם תהילה, פרנסה ואמונה בכוחו הפיסי והרוחני. אולם כרישי הים מכלים את הדג והוא חוזר רק עם שלד עצמות, המעיד על מה שעבר ומה שחווה שמהלך שיוטו בים. סנטיאגו מותש, חלש, רעב ופצוע, אך רוחו איתנה. הכרת הסביבה חוזרת אליו, הנער מקבל אותו בדמעות התרגשות. הוא אמנם מנוצח, אך אינו מובס.
– מנולין : מנולין הוא הנער אשר שימש לסנטיאגו כשוליה והוא הדמות המשנית ב"הזקן והים", ועל אף שהוריו אסרו עליו לעבוד עם סנטיאגו בשל חוסר הצלחתו, הם עדיין נשארו ידידים קרובים. "הזקן הוא שלימד לנער את מלאכת הדיג, והנער אהב אותו". יחסיהם של סנטיאגו ומנולין מאירים את דמותו של הדייג הזקן ומסייעים לעיצוב הרעיון המרכזי. מנולין הוא כיד קטנה (פירוט בהמשך), המושיטה עזרה פיסית, רוחנית ונפשית. הוא מעריץ את סנטיאגו ורואה בו מודל לחיקוי, דבר המאדיר את דמותו בעינינו. על אף שהוא מכנה את סנטיאגו "סבא", יש ביניהם חברות שוויונית, שאינה מאפיינת אדם זקן ונער צעיר. הם אוכלים ושותים בצוותא, מקשיבים זה לדברי זה, חולקים את אהבתם לספורט, מסייעים זה לזה ושותפים לחלום הדיג. הזקן מלמד את מנולין את רזי המקצוע, חולק עמו את נסיונו ומשתף אותו בסיפורי גבורתו מימים עברו. מנולין מביא לסנטיאגו אוכל ושתיה, דואג לציוד הדיג שלו מראה לו יחס של כבוד, מסירות והבנה למצבו. אם בתחילת הסיפור משמש סנטיאגו כחונכו של מנולין ונותן לו חסות כמעביד לשולייתו, הרי בהמשך הסיפור ובסופו התפקידים מתחלפים, מנולין נותן את חסותו לסנטיאגו: תומך בו פיסית ונפשית, דואג לו למזון, סוחב עבורו את הציוד. במהלך שהותו בים סנטיאגו חסר מאוד את מנולין, ומציין את רצונו בנוכחותו ובסיועו. הדבר מבטא את בדידותו של סנטיאגו, הכמה בחייו בכלל ובמהלך שיוטו בים בפרט ליחס אנושי, לקירבה, לחום ולתמיכה והכרה מהסביבה. בסוף הסיפור – מנולין רואה את סנטיאגו ואת סירתו ומזיל דמעות מתוך התרגשות וגאווה מצד אחד, ומתוך עצב על החלום שנשבר לפני שהתממש מצד שני. הוא חוזר להיות בן-טיפוחיו של סנטיאגו – מסייע לו להגיע לביתו, ומשכיב אותו במיטתו. בכפר הוא מספר בהערצה ובגאווה את סיפור הגבורה והניצחון של סנטיאגו.
יחסי הנער והזקן מייצגים גם הם את חוקי הטבע ואת מקומו של האדם בעולם. הצעירים תפקידם ללמוד מן המבוגרים וללכת בדרכם. מרגע שסיימו המבוגרים להעניק לדור הצעיר את תורתם ומשנתם, הם הופכים חסרי ערך (בסיפור – "סלוא") ומאבדים את מקומם בתוך החברה כדי שהצעירים יתפסו את מקומם. כמו כן יחסיהם מהווים ביטוי לניגוד: זיקנה-ילדות, ומציגים את פערי הדורות בסיפור.
– חברת הדייגים: חברת הדייגים מופיעה בתחילת הסיפור ובסופו, ותרומתם לסיפור היא ביצירת הרקע החברתי, המהווה חלק מהמסר החברתי. סנטיאגו היה דמות נערצת ומוערכת ע"י החברה בימי צעירותו בזכות יכולות הדיג הבולטות שלו. בימי זקנתו משום שלא הצליח לשמר את יכולותיו ולדוג תוצרת משמעותית, הוא זוכה ליחס מזלזל מצד החברה. יציאתו ביום ה- 85 אל הים, העובדה שהרחיק לכת ורצונו העז לדוג דג גדול מהווים את שאיפתו לקבל כבוד והערכה מחודשת מצד החברה. הדייגים מלגלגים על נסיונותיו הנואשים לחזור לימי התהילה שלו, אינם מאמינים ביכולתו ואינם מכירים בכוחו. חברת הדייגים הצעירים וחסרי הנסיון מסייעת– על דרך הניגוד לעיצוב דמותו של סנטיאגו, הזקן בעל הנסיון, הנחוש, העקשן. בסוף הסיפור מביטים הדייגים בדממה ובפליאה על סירתו של סנטיאגו. הם מכירים מחדש בכוחו וביכולותיו, ומעריכים את הצלחתו ואת הישגו המרשים. מבחינה זו סיים סנטיאגו את מאבקו בניצחון.
ראה גם:
