התולדה של טיעונים אלו היא זו: עקרונות כלליים של מותרות בשל הסכמה צריכים להיות מיושמים עם רגישות נאותה לאופי היחסים בהם מניחים שעקרונות אלו פועלים. ככל שקטנה הקרבה בין אנשים, או שמעשה מסוים פחות מוכר להם, כך חשוב יותר להשיג הסכמה. ההקשר הטוב ביותר ליישום מחשבה זו הוא מה עלינו להניח כאשר אנו מכתירים מגע מיני כמותר או לא תחת איזה עקרון הסכמה.
בפרק הקודם נטען כי כאשר נוכחת הסכמה אינה ברורה עלינו לצאת מנקודת הנחה שהיא לא ניתנה וכעת ניתן לחדד זאת, שכן עתה אנו דנים בדרגות הקרבה שיחסים הכוללים מין יכולים להוות, והגיוני להניח דברים שונים בנוגע ליחסים או מפגשים מיניים שונים. הנחה מקדימה (presumption) פשוטה של אי-הסכמה אינה מספיקה לדקויות אלו ואני מציע שלוש רמות של הנחה מקדימה כאשר לכל אחת שאלה שצריכה להישאל אלא אם כן יש סיבה לא לשאול אותה. ברמת הקרבה הראשונה עלינו לשאול אם זוג הוא "מעבר להסכמה" ואם כן האם השאלה "האם יחסים אלו בהסכמה?" איננה נאותה. ברמה השנייה של קרבה פחותה אנו מניחים כי נאות לשאול האם היחסים הם בהסכמה וכאן עלינו לשאול "האם הסכמה באמת ניתנה?". ברמה השלישית אנו מניחים כי ההסכמה נדרשת, שהיא אינה ניתנה ושעלינו לשאול "האם העדר התנגדות מספיק בכדי להעיד שהסכמה ניתנה?".
ברמה הראשונה אל לנו להניח כי מפגש מיני מתרחש בין זוג שהוא "מעבר להסכמה". עלינו להתעקש כי כל מפגש אינו מותר אם הסכמה אל ניתנה. אם נשתכנע כי ההסכמה לא ניתנה מכיוון שהקרבה בין השניים היא כזו הנחה "מעבר להסכמה", נוכל להתייחס למעשיהם כמותרים. גם בעבור רמה זו ניתן לשאול האם מפגש ספציפי הוא כזה שאינו מצריך את הסכמתם. השאלה המתאימה היא האם יש או אין הסכמה למפגש זה? אך איננו שואלים אותה אם נקבע כי המפגש נמצא "מעבר להסכמה". אנו נבצע קביעה זו בנוגע לזוגות עם רמות גבוהות של הבנה ואמון הדדיים. לגבי מפגש כזה נוכל להגיד בביטחון כי למרות שהסכמה לא ניתנה, היא הייתה ניתנת.
ברמה השנייה אנו בוחנים את מותרות המפגש בשאלה האם הסכמה ניתנה או לא. האם ההנחה המקדימה צריכה להיות שהסכמה ניתנה בהעדר ראיות המעידות אחרת? או שמא עלינו להניח שהסכמה לא ניתנה אלא אם כן יש ראיות לכך שהיא כן? אם נשתמש באנלוגיה לחוזים, הגיוני יהיה להניח כי הסכמה לא ניתנה. אין אנו מצפים מאדם להוכיח שלא חתם על כל חוזה שהיה יכול תיאורטית לחתום עליו, אלא מחייבים אותו רק במקרה שבו כן חתם.
אולם ישנן פעילויות שאיננו מחשיבים כמצריכות חוזה מפורש. כל צד בפעילות יכול לרוב להניח כי השני מסכים לנעשה אלא אם כן העיד אחרת. אין זה מצב השוכן "מעבר להסכמה" אלא כזה השוכן מעבר להכרח לתת הסכמה. הוא נשלט בידי עקרון ההסכמה אך דרישה זו לרוב מתקיימת ויכולה להיות מונחת כמתקיימת.
למשל: סמית' וג'ונס הם זרים. סמית' לוקח רכוש של ג'ונס מביתו. סמית' אינו יכול לטעון שמאחר וג'ונס לא התנגד לכך הוא (סמית') אינו אשם בגניבה. סמית' צריך להניח שג'ונס אינו מסכים לאובדן רכוש. אך נבחן מקרה בו סמית' וג'ונס קיימו תבנית שיתוף-פעולה סדירה, הם אינם חברים קרובים אך מכירים זה את זה מספיק בכדי לדעת למה יסכימו ולמה לא, לעיתים על סמך תבנית עקבית חוזרת – סמית' תמיד משאיל את מכסחת-הדשא של ג'ונס בימי ראשון וגו'נס מעולם לא התנגד. סמית' יכול להניח כי הוא רשאי להשאלה גם ביום ראשון זה ואין להם צורך בהסכמה רשמית.
העקרון תופס גם במפגשים מיניים. בין זרים נכון להניח כי הסכמה אינה ניתנת ופסול לחשוב כי הסכמה ניתנת בשל העדר עדויות סותרות. אולם ההנחה המקדימה הראשונית של אי-הסכמה מבוטלת אם יש לנו סיבה טובה לחשוב כי היחסים הם של הכרות מספיקה עד שהסכמה לא צריכה תמיד להינתן במפורש.
השאלה המתאימה לרמה זו של הנחה מראש היא האם ניתנה הסכמה במפגש מיני זה? עלינו לשאול שאלה זו בנוגע לכל מפגש מיני שאינו נמצא "מעבר להסכמה" אלא אם תנוח דעתנו כי ישנה הכרות מספיקה או תבנית מבוססת של יחסים כך שניתן באופן נורמלי להניח שהסכמה נוכחת בהם.
אנו ראשית מניחים כי יחסים אינם "מעבר להסכמה" וכי כל מפגש במסגרתם אינו מותר ללא הסכמה אלא אם כן יש ראייה לכך שאלו יחסים כאלו ושמפגש מתאים את תבניתם. נניח גם שאם היחסים אינם "מעבר להסכמה" הרי שכל מפגש במסגרתם אינו זוכה להסכמה אלא אם ישנה ראייה להסכמה. ההנחה המקדימה מבוטלת אם יש הכרות מספיקה בכדי שנוכל להכתיר את המפגש במסגרתם כבהסכמה. אולם אם כן נזדקק לראייה להסכמה, מה היה תהיה? האם העדר התנגדות משמע הסכמה או שמא רק הסכמה חיובית מפורשת?
גישה מסורתית גורסת כי העדר התנגדות מצד אישה משמע מתן הסכמתה, הגישה הנגדית דורשת הסכמה מפורשת בצורה של "כן" או מקבילה מילולית13. אני טוען כי ישנה סיבה גרועה לא לאמץ, וסיבה טובה כן לאמץ את סטנדרט ההסכמה החיובית המילולית (עוד בפרק 9).
הסיבה הגרועה היא סטריאוטיפ האישה כייצור מיני פסיבי וחסר מיניות שקשור באמונה שנשים אינן יצורים מיניים או שהן כן אך נדרשות לא להציג זאת – לנשים אין רצונות מיניים או שאסור להן להציגם14. הסטריאוטיפ התואם במפגשי גבר-אישה הוא שעל הגבר "לעשות את הצעד הראשון", ליזום את המפגש ולהכתיב את תנאיו, האישה צריכה רק להתנגד או להיעתר למפגש והתקדמותו15.
קטע זה הוא תרגום מתוך ספרו של דיויד ארצ'רד – "הסכמה מינית"
