פסיכולוגיה חברתית – סיכומים: איזון ביחסים שבין זוגות נשואים
הסיכומים עוזרים לכם? אנא שקלו לתת תרומה קטנה בתמורה…
מחקרי שדה בפסיכולוגיה חברתית שבחנו יחסים בין זוגות נשואים תומכים בתיאוריית האיזון ההכרתי. במחקר התבקשו זוגות נשואים להביע דעה בנושאים פוליטיים שונים. הבעל והאישה גם התבקשו להעריך כיצד יענה בן זוגם על אותן השאלות. כך למדו החוקרים מה הן הדעות הממשיות של הבעל ושל האישה, וגם אילו דעות כל אחד מהם מייחס לבן זוגו. התוצאות הראו כי הפער בין הדעות הממשיות של בני הזוג היה גדול מן הפער שבין דעותיהם המיוחסות. נמצא קשר אמיץ יותר בין הדעות של הבעל או של האישה לבין הדעות שכל אחד מהם ייחס לבן זוגו- מאשר בין הדעות הממשיות. בני הזוג הגזימו בהערכת הדמיון בדעותיהם, כנראה כדי למנוע את הפרת האיזון ההכרתי שלהם (Byrne & Blaylock, 1963). מחקר אחר חזר על המחקר שתואר לעיל ובדק אם יש קשר בין שביעות הרצון של בני הזוג מחיי הנישואים לבין הדמיון המשוער (או המיוחס) בין דעותיהם. גם כאן נמצא שהפער בין דעותיהם הממשיות של הבעל ושל האישה היה גדול מן הפער שבין דעותיהם המשוערות. יתר על כן, שביעות הרצון עלתה ככל שבני הזוג שיערו שדעותיהם דומות יותר. מכאן עולה שדי בדמיון משוער בדעותיהם של בעל ואישה כדי שייווצר איזון הכרתי ביחסים ביניהם, ואין הכרח שיהיה דמיון ממש בדעותיהם. הדמיון המשוער היה קשור לשביעות הרצון מן הנישואים בקשר חזק יותר מן הדמיון בפועל (Levinger & Breedlove, 1966). בפסיכולוגיה חברתית למשיכה אל הזולת הדומה ניתנו הסברים אחדים, ובהם הסבריו של בירן (Byrne, 1969 ,1971) בעזרת דגם החיזוק באמצעות הרגש. ההנחה המרכזית בדגם זה היא שאדם מחבב את מי שנותן לו חיזוקים חיוביים, וכלל שאלה ירבו כן תגבר החיבה אליו (ולהפך, אדם נוטה להתרחק ממני שנותן לו חיזוקים שליליים). דגם החיזוק באמצעות הרגש מכונה גם דגם החיזוקים. דגם החיזוקים- דגם העוסק במיוחד בקשר שבין הדמיון בדעות לחיבה כלפי הזולת. התיאוריה מניחה שחיבתנו אל הזולת תגבר ככל שיגבר הדמיון בין דעותיו לדעותינו. דעה דומה לשלנו מהווה לדעת בירן חיזוק או גמול חיובי, שכן היא מסייעת לנו במאמצינו להבין את העולם, מטרה שאנו מאמצים מילדות וחותרים אליה כל חיינו. לשם כך, עלינו לבדוק כל העת את דעותינו ואמונותינו, ובמיוחד כאלה שאין דרך פשוטה לקבוע את נכונותן. לפיכך דעתו של הזולת היא עבורנו אבן בוחן לבדיקת נכונות דעותינו שלנו. הזולת המביע דעה דומה לשלנו נותן תוקף לדעתנו (Goethals, 1986 ; Laprelle, 1990). בירן מכנה חיזוק זה תוקף של הסכמה- מתן תוקף לדעה שאדם מחזיק בה מקנה לו הרגשה נעימה והוא כאמור בבחינת גמול חיובי. לעומת זאת, ערעור על דעתו של האדם מעורר בו הרגשה לא נעימה והוא בבחינת גמול שלילי. טיב ההרגשה שמעורר הזולת קובעת אפוא אם תתפתח חיבה כלפיו או רתיעה ממנו. כדי לבחון את התיאוריה ערכו בירן ועמיתיו מחקרים אחדים בשיטת מחקר בת שני שלבים: בשלב הראשון התבקשו הנחקרים לציין בשאלון מה דעותיהם בנושאים שונים. בשלב השני נמסר לכל נחקר שאלון שמילא לכאורה נחקר אחר. למעשה החוקר עצמו מילא את השאלון והתאים אותו לתשובות הנחקר בשלב הראשון. לחלק מן הנחקרים ניתן שאלון שביטא דעות דומות מאוד לשלהם, לאחרים ניתן שאלון שביטא דעות שונות משלהם, והיו שקיבלו שאלון שביטא דעות שמקצתן דומות לדעותיהם ומקצתן שונות מהן. לכל נחקר הוסבר שהמחקר עוסק בשיפוט בין-אישי, כלומר בשאלה אם אפשר לעמוד על אופיו של הזולת על יסוד הכרת מקצת מדעותיו. נאמר לו בנוסף שאת השאלון שקיבל מילא אדם בן מינו וככל הנראה זר לו. שמו של ממלא השאלון נמחק בכוונה כדי למנוע כל אפשרות של זיהוי. הנחקר התבקש לעיין בשאלות ולחוות דעה על האדם שמילא אותו באמצעות סולם לשיפוט בין אישי- סולם הכלל 2 שאלות, אשר באחת התבקש הנחקר לדרג את חיבתו לזולת על רצף דו-קוטבי בן שבע דרגות (אשר נע בין דרגת לא מחבב כלל עד דרגת מחבב מאוד) ובשנייה התבקש הנחקר לציין באיזו מידה ייהנה לעבוד בצוותא עם הזולת (אשר נע בין דרגת לא ייהנה כלל עד דרגת ייהנה מאוד). תשובות הנחקר לשתי השאלות סוכמו לציון חיבה אחד, שערכיו נעים בין 2 ל-14, וככל שהוא גדל, כן גדלה החיבה שהוא מבטא. במחקרים של בירן ועמיתיו נבדקו אוכלוסיות מגוונות של נחקרים, ובהם סטודנטים, פקידים, ילדים, פועלים ואף חולי נפש. בכולם נמצאה נטייה זהה: ככל שגדל הדמיון בין דעותיו של הנחקר לאלה של זולתו, כן נטה הנחקר לחבבו יותר. ממצא זה שוחזר גם במחקרים אחרים בפסיכולוגיה חברתית ומאוחרים יותר. עוד השערה הנגזרת מתיאוריית החיזוקים גורסת שיש יחס בין מספר הדעות הדומות למידת החיבה. האם לכל דעה של הזולת- דומה או שונה- יש אותה השפעה, או אולי נודעת חשיבות למידת העניין והמעורבות שיש לאדם בנושאים שונים? האם לדעה בנושא שולי, כמו העדפת צבע הנעליים, יש אותה השפעה כמו לדעה בנושא מרכזי וחשוב כמו דת וחינוך? על מנת לענות על שאלה זו הוצג לנחקרים שאלון דעות בנושאים שונים, והם התבקשו לציין את מידת העניין שיש להם בכל נושא (Clore & Baldrige, 1968). כך יכלו החוקרים להציג לנחקר, בשלב מאוחר יותר, דעות הדומות או שונות משלו, בנושאים המעניינים אותו ובנושאים שאינם מעניינים אותו. הממצאים העלו שהמשיכה אל הזולת (כפי שנמדדה בסולם לשיפוט בין אישי), מושפעת ממידת תמימות הדעים שבין הנשאל לזולתו וממידת העניין שיש לנשאל בנושא הנדון. הנחקרים נטו לחבב יותר את הזולת שהסכים עמם בנושאים רבים יותר, והסכמה בנושא חשוב הגבירה עוד יותר את החיבה כלפיו. אם הנחקר יודע את עמדות זולתו בנושאים החשובים לו ובנושאים שאינם חשובים לו, הוא מייחד משקל רב יותר לעמדותיו בנושאים החשובים. השאלה השנייה שהתבקשו החוקרים לבדוק הייתה, האם מידת החיבה לזולת קשורה במספר המוחלט של הדעות שהזולת מסכים להן או ביחס שבין מספר הדעות שהוא מסכים עמן לבין מספר הדעות שאינו מסכים עמן. שאלה מעניינת זו חקרו בירן ונלסון (Byrne & Nelson, 1965). הם חילקו את הנחקרים לתריסר קבוצות. הקבוצות נבדלו זו מזו במספר דעות הזולת שהוצגו לנחקרים (4,8,16,24,32 או 48), וכמו כן ביחס שבין ההסכמה לאי ההסכמה (הסכמה עם כל הדעות, עם שלושה רבעים מהן, עם מחציתן או עם רבע מהן). המחקר העלה כי היחס שבין הסכמה לאי הסכמה, ולא המספר המוחלט של הדעות, הוא הגורם המשפיע על מידת החיבה לזולתו. ככל שיחס זה גדול יותר, כך גדלה החיבה. חוקרים שונים מתייחסים לדמיון בעמדות כאל מרכיב חיוני במשיכה הבין-אישית. ואולם, חוקר פסיכולוגיה חברתית בשם רוזנבאום מאמין שהחוקרים הגזימו בהשפעת הדמיון (1986). הוא טען כי המחקרים, שהוכיחו קשר בין דמיון בעמדות לבין חיבה, לא כללו קבוצת ביקורת מתאימה, שבה לא ניתן כל מידע על דעות. כאשר נכללה קבוצה כזאת במחקר, התברר כי מידת החיבה שרחשו הנבדקים למי שדומה להם בדעותיו לא הייתה שונה מחיבתם לאדם שעל דעותיו של ידעו דבר. לעומת זאת, הנבדקים הביעו פחות חיבה כלפי הזולת שדעותיו היו שונות משלהם. לדעת רוזנבאום, הדמיון בדעות צפוי ואינו מפתיע ולעיתים אפילו חסר חשיבות, ואילו ההבדל פחות צפוי, מעורר תשומת לב וגורם לתחושה לא נעימה. ההתייחסות לזולת נקבעת בעיקר על פי האי נעימות שגורם הפער בעמדות, ולא מהחיזוק הצפוי והמרגיע של הדמיון בהן. לגישתו של רוזנבאום יש ממצאים תומכים (למשל, Chapman, 1992). עם זאת, לא נופתע לגלות שבירן ועמיתיו סברו כי רוזנבאום הפחית מדי מחשיבות הדמיון בעמדות, והציעו פתרון להנחות הסותרות (Byrne, Clore & Smeaton, 1986 ; Smeaton, Byrne & Murnen, 1989). הם הציעו 2 שלבים להתפתחות היחסים הבין אישיים: בשלב הראשון אנשים מסתייגים מאנשים שדעותיהם שונות משלהם ואינם מתיידדים עמם. בשלב הזה קובע השוני בדעות ולא הדמיון. רק בשלב השני הם נמשכים לאנשים שדעותיהם דומות לשלהם. אפשר ליישם מודל זה לסוגים שונים של דמיון בין אישי, כגון דמיון במקצועות, דמיון במראה החיצוני.
